<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר א' פ"ד</h1>
<h2>דף פז:</h2>
לבאר בו ענין עשרים וארבעה דברים שאמרו עליהם שמעכבין את התשובה. שמעה יי צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה, מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים [תהלים י"ז], כונת דוד ע"ה בזה על דעת קצת מפרשים להתפלל על מחילת חטאיו, והיה מיחס אל נפשו תכלית התשובה, כלומר שימחול השם עונו אחר שהוא שב אליו בתשובה שלמה ומעולה מבלי היות בענינה צד מעילה, והוא אמרו שמעה יי צדק, כלומר תפלתי שהיא בצדק, וכן האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה, כלומר שיאזין תפלתו שיהא בלא צד מרמה ומעילה, אלא שלבו ופיו שוין בתפלה ובתשובה, לא שתהיה בלבו מחשבה מבטלת או ממעטת ענינה, וזה גם כן אמרו מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים, כלומר שתוציא לאור משפטי בבאי למשפט לפניך ויחזו עיניך מישרים, ר"ל דרכי תשובתי שהם על תכלית אפני התשובה וגדל ענינה, ואמנם על דעת קצת מפרשים רמז באמרו מלפניך משפטי יצא על ענין עונו המפורסם, וליראתו על סליחתו להיותו גדול מנשוא מצורף אל מה שנמשך עמו בתחבולת ספרו עם שר צבאו אמר הנה דרך צחות שיצא מלפניו ית' המשפט הראוי לו מצד העון ההוא, שלא יזכרהו בעת השפטו ושלא יענישהו, כאלו נשכח, ויש שפרש כן על כלל העונות, כלומר עברות שבידי שאני ראוי להשפט עליהם יצאו מלפניך והמישרים שבהם אזכה לחזות בנעם הכבוד תחזינה עיניך ועל פיהם יהיה ענין משפטי ודיני לא על פי העונות והחטאים, וכל זה אמנם דרך צחות והמשך מליצה להפליג בתפלתו, ועל זה הצד פרשו קצת מפרשים אמרו ע"ה [תהלים ע"ט] אל תזכור לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך, ובא ענין עונות ראשונים, כענין חטאת נעורים, ובא התפלה בהם על צד שהם העונות הגדולים והיותר חמורים ברוב בני אדם, ועל דרך יראת סליחתם באה התפלה שלא לזכרם, על דרך צחות, ואפשר לפרש בו מצד שאינם מצד המרי לבד אבל שיצורף בהם עוד רתיחת הבחרות והילדות, ויש שפרש בו דרך צחות גם כן אל תזכור לנו עונות ראשונים, כלומר בעת תביא יצוריך במשפט וישקלו מאזני ישרך העונות והזכיות אל תזכור העונות תחלה, והוא שסמך על זה ואמר, מהר יקדמונו רחמיך, וכל זה כמו שבארנו המשך מליצה ודרך צחות לרוב שפע לשון המתפלל מוכח קו היושר משפטיו ית' על מה שהוא.
ואמנם אמרו אחר זה [תהלים י"ז] בחנת לבי פקדת לילה וג', הוא נמשך על דעת רוב מפרשים אל העון הנזכר, כלומר באותה הלילה בחנתני ולא מצאתני נקי, והוא אמרו [שם] צרפתני בל תמצא, ואמרו [שם] זמותי בל יעבור פי, הוא על מה שאמר [שם כ"ו] בחנני יי ונסני, כלומר הלואי ומה שחשבתי לומר בחנני יי ונסני לא יעבור פי, מפני שכבר בחנתני ויצאתי חייב, ויש לפרש זה גם כן על צד הוראת עלוי תשובתו והפלגת ענינה מצורף אל מה שאמרו [שם י"ז] האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה, כמו שבארנו, כלומר אתה עם היותך בוחן לבבות בחנת לבי, והזכיר זמן לילה באמרו פקדת לילה, מפני שהוא עת היות רבות מחשבות בלב איש, ואתה בחנת לבי ומחשבותי וצרפת ענינם ולא מצאת בענין תשובתי שמץ דבר, והוא אמרו צרפתני בל תמצא, רצה בזה שהיתה תשובתו מאין צד סיג מרמה, והוא ענין זמותי בל יעבור פי, כלומר לא היתה מחשבתי וכונתי עוברת על דברי פי אבל פי ולבי שוים בהסכמה אחת, ואמר אחר כן [שם] לפעלות אדם בדבר שפתיך וג' תמוך אשורי במעגלותיך וג', באורו אצלי כלומר מרוב חפצי בעזיבת החטאים והתחרט לבבי ממה שנכשלתי בהם הפלגתי בתשובתי עד שבענין תשובתי, והוא הרמוז בדבר שפתיך, חקרתי והתבוננתי בכל פעלות האדם איזו מהן תמשך האדם לעשות רע ותביאהו
אל קנין איזו מדה מגונה ודקדקתי בעניני הפעלות כלם ומנעתי מעצמי ארחות פריץ, כלומר שנאתי כל דרך רע
אף בקצת עברות שאין התלות עברה בהם, אחר שבהרגל עשותם ימצאו מדות מגונות ושהם דרכי פריץ ובליעל, ובא הנה מלת שמירה, בענין מניעה, על צד מה שבארו החכמים במאמר, [בראשית ג'] לשמור את דרך עץ החיים, או נדרשהו בענין התבוננות, כאלו אמר בדבר שפתיך, ר"ל דרכי התשובה שמרתי והתבוננתי בארחות הפריץ ופעלותיו בין שאר פעולות האדם ובררתי כל פעל טוב והנחתי כל פעלה מונחת בדרכי הפריץ והרשע, ואם איננה גוף עבירה, ולא הרגלתי עצמי רק בפעלות החסד הממשיכות אל האמת ואל השלמות, והוא אמרו [תהלים י"ז] תמוך אשורי במעגלותיך בל נמוטו פעמי, הורה בזה שמגדר התשובה ומשלמות ענינה לחפש האדם בדרכיו ומחשבותיו, ושלא יספיק לו עזיבת החטא לבד, אבל שינקה מדותיו ויסלסל דעותיו ויגדור עצמו מכל דבר הדומה לכיעור או שהוא ממשיך האדם לאיזה ענין רע אע"פ שאין
בו גוף עברה, ואל זה כיון ישעיה באמרו [ישעיה נ"ה] יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל יי וג', כיון להורות שצריך לכל בעל תשובה לחפש במחשבותיו ודעותיו לבער מקרבו הדעות הרעות המשקיעות האדם בחטאיו הממשיכות אותו אליהם, ואם אולי אין בקצתם גוף עברה כענין הכעס והאיבה והקנאה והתחרות וההתול ורדיפת הממון ורדיפת הכבוד והשררה וכיוצא בהן, שאלו הדעות הרעות אע"פ שיש מהן קצת שאינם גוף עברה הם דעות רעות מאד ימשכו עמהם עברות גדולות, ולא תמצא תשובת העברות עם המשך המדות ההן, ועל כן הזהירו לעזוב דרכו ומחשבותיו, ר"ל שישנה כל מנהגיו ויחליף חקי טבעיו לשמור עצמו מכל ענין יוליד און ויפריא עמל, וכן הזהירו לעזוב מחשבותיו והם הדעות הרעות, ועל זה הצד הכניסו ז"ל בכלל כ"ד דברים שמעכבין את התשובה קצת ענינים שאינם גוף עברה, והוא לצד חשבו זה לא ישוב מהן וימשכו אחריהן שאר העברות ונמצאו רוע מחשבותיו וסיג דעותיו מעכבין את התשובה, וערבו עמהם גם כן ר"ל באותם כ"ד דברים שמעכבין את התשובה, ענינים אחרים יעכבו את התשובה לסבות אחרות, הודיעום להעיר בעל המחשבה אשר בארנו בפרק הקודם שלא ישען על תשובתם אחר שהיא רחוקה.
וקודם שנבאר פרטיהם נאמר דרך כלל, שכל אותם כ"ד דברים שאמרו עליהם שמעכבין את התשובה נחלקים לשני חלקים, החלק הראשון, שיש קצת מהן שהתשובה מתעכבת מן החטאים עצמם, והחלק השני, שהתשובה מתעכבת בסבתן מכל החטאים, וסבת התעכב התשובה בהם אם בחטאים ההם לבד אם בכל שאר העונות גם כן נחלקות לחמש סבות על דעת מפרשים קדומים, מהם לסבת חומרת העון, שלא יספיקו בידו לעשות תשובה ממנו, אע"פ שלא יפול בזה ענין לשון מעכבין, כי ענין לשון מעכבין יורה שבטבע אלו העונות לעכב התשובה לא שיארע לו זה על דרך ענש, אלא שאפשר שלקח לשון מעכבים על רבם, אע"פ שבקצתם היה בראוי לומר בהם אין מספיקין וג', וממה שיורה זה הוא חשבו עם אלו הכ"ד דברים האומר אחטא ואשוב והמחטיא את הרבים, ובמקום אחר יאמר על כל אחד משניהם אין מספיקין וג' כאמרם [יומא פ"ה ע"ב] האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה, וכאמרם [אבות פ"ה מי"ח] המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהיו תלמידיו יורדין לשאול והוא נוחל חיי העולם הבא, הסבה השנית בקצתם קלות העון, כי לרוב היותו קל בעיניו לא ירגיש לשוב ממנו אע"פ שהוא גוף עברה, והסבה השלישית, בקצתם שלא תמצא התשובה בהם לעולם כמו שנבאר, והסבה הרביעית, בקצתם שהם דברים אין בהם גוף עברה ולא ירגיש בהתמדתו בהם אחר שאין בהם גוף עברה, והמה פחיתות ודעות רעות עד מאד קשות לפרוש מהם וימשכו עמהם עברות גדולות, ולא תמצא תשובת העונות עם המצא המדות ההן, ועל זה הצד מעכבין את התשובה, והסבה החמישית, בקצתם שהם ענינים יעלמו בסבתם דרכי התשובה ממנו ובהעלם ענינה איך יתעורר עליה ויש אצלי בקצתם סבות אחרות אבארם בפרטיהן.
ועתה נחל לבאר ענינם דרך פרט אחת לאחת למצוא חשבון, אמרו ז"ל עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה אלו הן, רכילות, לשון הרע וליצנות, ובעל חמה, ובעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע, והרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה, והמסתכל בעריות, והחולק עם הגנב, והאומר אחטא ואשוב, והמתכבד בקלון חברו, והפורש מן הצבור, והמבזה אבותיו ורבותיו, והמקלל את הרבים, והמעכב את הרבים לעשות מצוה, והמטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה, והמשתמש בעבוטו של עני, והמקבל שחד להטות את הדין, והמוצא אבידה ואינו מכריזה, ר"ל שאינו מכריז עליה, והרואה בנו בתרבות רעה ואינו מוחה בידו, והאוכל שור עניים יתומים ואלמנות, והחולק על דברי חכמים, והחושד בכשרים, והשונא את התוכחת, והמלעיג על המצות.
ולדעת הר"ם ז"ל [הל' תשובה פ"ד ה"א] יש באלו העשרים וארבעה ארבעה דברים שסבתם מפני חומרת העון שמענשו שלא להספיק בידו לעשות תשובה, ואחת מהן האומר אחטא ואשוב, וכבר בארנו ענינו, ובכללו האומר אחטא ויום הכפורים מכפר, כי כונת האומר זה הוא לאמר אחטא והתשובה הכללית השומא על פי כל אדם ביום ההוא וחקוקה בלב כל בעל דת תכפר העון, ר"ל שנשוב ביום ההוא ויתכפר העון, לא שיכוין היות עצמו של יום הכפורים מכפר למי שלא יתעורר לבו לשוב כלל, רק שיהיה תכלית כונתו בו מצוה מלמדה והתענג בפיוטין ובשירים רנת הפה לבד, וכבר אמרו עצמו של יום הכפורים מכפר לשבים, ולדעתי לפרש הסבה בו מפני שזה ר"ל האומר אחטא ואשוב, קל בעיניו לחטוא אחר שהוא נשען על זאת המחשבה, ולעולם תהיה זאת המחשבה תקועה בלבו ולא יחוש לשוב, כי בכל עת שתבוא עברה לידו הוא יעשנה נשען על התשובה, או נפרש בו הסבה שכבר בארנוה והוא שבהתמידו על זאת המחשבה יתמיד לחטוא וישתקע בהם עד שלא יוכל לסור מהם, ואשר במין זאת הסבה, ר"ל סבת התעכב התשובה לחומרת העון, על דעת הר"ם ז"ל גם כן המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה והמטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה כגון מסית ומדיח, ובכללם המחטיא את הרבים, כי כל אלו גדול עונם מנשוא, כענין שהאריכו הרבה בענין מסית ומדיח שהחמירו בעניניהם בהרבה דברים יותר מבשאר העברות, וכמו שהאריכו תמיד [סנהדרין ק"ב ע"א] בענין ירבעם שחטא והחטיא את הרבים, וכל אלו ראוים לענש זה מדה כנגד מדה, כי מי שהחטיא את חברו והדיחו מדרך טובה לדרך רעה והפסיד ממנו חיי העולם הבא ראוי להענישו להתעכב בחטאו תשובתו למען ימות גם הוא כאחיו ויהרג כהרג הרוגיו, ועל זה אמרו [אבות פ"ה מי"ח] כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהיו תלמידיו יורדין לשאול והוא נוחל העולם הבא שנ' [משלי כ"ח] אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, ור"ל בדם נפש, שהרג את נפש חבריו ומנע מהם חיי העולם הבא, ואמר עד בור ינוס לא יתמכו בו, שלא יסייעהו בבאו לטהר ולא יסעדוהו על ערש דוי חטאיו, אבל שלא יספיקו בידו לעשות תשובה, וקראו עשוק, מצד היותו עשוק ביד יצרו הרע, ואמר שאם עשק יצרו אותו בענין שיהרוג בו נפש חבריו בהחטיאו אותם עד בור ינוס וג', ואמר ינוס, להורות על מהירות בא ענשו, ואל זה כיון ע"ה באמרו [שם] משגה ישרים בדרך רע בשחותו הוא יפול ותמימים ינחלו טוב, רצה בו שמי שהשגה והחטיא את הישרים יפול גם הוא בשחותו ויאבד באבדם, וכדי להזהר שלא להתפתות אל המחטיאים סמך אל זה ואמר [שם], חכם בעיניו איש עשיר ודל מבין יחקרנו, אמר שהמצליח בדרכיו הוא חכם בעיניו, וכן יטעו רבים אחריו ויחשבוהו משכיל בראותם הצלחתו, אבל המבין ואע"פ שהוא דל יחקרנו, ר"ל שיחקור אותו ויודע לו ענינו אם חכם הוא אם סכל ויגלה את נבלותו לעיני מאהביו הנדחים בחלק שפתיו, והוא אמרו בתחלת דבריו גם כן [משלי א'], בני אם יפתוך חטאים אל תבא, ואמר מכון אל מה שבארנו [שם] והם לדמם יארובו וג', כלומר הם חושבים לשפוך דם אחרים לבד והנה שפכו דם עצמם עמהם בהביא נפשותם בענש הגמור, ואע"פ שזה הפסוק, ר"ל והם לדמם יארובו, הוא סמוך אל אמרו [שם] כי חנם מזורה הרשת וג', מכל מקום הוא מוסב על הפסוק שלמעלה הימנו, ר"ל אמרו [שם] כי רגליהם לרע ירוצו וג', וכן מצאנו במקומות במקראות פסוקים שאי אפשר הקשרם עם הסמוכים אליהם רק עם אחד מן העוברים, כמו שביאר רבינו סעדיה ע"ה במה שאמר [תהלים ל"ד] עיני יי אל צדיקים וג' פני יי בעושי רע וג' צעקו ויי שמע וג', שעם היות סדור הפסוקים כן, סדר הענין לחבר ענין צעקו ויי שמע לאמרו עיני יי אל צדיקים וגו', וכן סדר הענין הנה אחר שאמר [משלי א'] אל תלך בדרך אתם וג' כי רגליהם לרע ירוצו וג', ותחבר בזה אמרו והם לדמם יארובו וג', כלומר שהם ממהרים לשפוך דם הרוגיהם והם אורבים לדם עצמם, ובכן יצדק קו המשפט להראות בדינו הכמכת מוכיו הכהו אם כהרג הרוגיו הורג, והוא אמרם [יומא פ"ז ע"א] שלא יהיו תלמידיו יורדין לבאר שחת והוא נוחל העולם הבא, ובהפך זה אמרו [שם] במזכה את הרבים שאין מספיקין בידו לעבור עברה שלא יהיו תלמידיו נוחלין העולם הבא והוא יורד לשאול שנאמר [תהלים ט"ז] כי לא תעזוב נפשי לשאול ולא תתן חסידיך לראות שחת.
וכן אמרו במסכת אבות [פ"ה מי"ח] המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, וכתב הר"ם ז"ל גם כן שם כי מי שיזכה בני אדם יגמלהו השם כשימנעהו מן החטא ומי שמחטיא בני אדם יענישהו השם כשימנעהו מן התשובה, ובזה הצד יהיו אלו מן הדברים שיעכבו את התשובה, ובזה המין מן הסבות על דעת הר"ם ז"ל הרואה את בנו בתרבות רעה ואינו מוחה בידו ובכללו כל שאפשר לו למחות ואינו מוחה אלא שמניחם בכשלונם, והסבה בו כי אחר שבנו ברשותו ואלו הוכיחו קבל דבריו ונוכח לתוכחתו, נמצא שלא נמשך זה אחר העברות רק להתרשלותו, וכן באחרים גם כן אחר שישמעו הם ויקבלו התוכחת ממנו עליו להוכיח ולהורות לנחותם הדרך אשר ילכו בה ולהודיעם את המעשה אשר יעשון, וכמו שהוזהרו כל הנביאים להוכיח דורותיהם, כאמרו ית' [ישעיה נ"ח] קרא בגרון אל תחשוך וג' והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, וכן צריך לכל מי שיש בידו למחות להוכיח ולהודיעם רוע מעשיהם וכי גמלו רע לנפשם אולי ישובו בזכרם המעתד לנפשם על אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, ואם לא יגיד ונשא עונו, בהיות התרשלותו סבה להשקיעם במעשיהם כמו שאמרו ז"ל [שבת קי"ט ע"ב] לא חרבה ירושלם אלא שלא הוכיחו בה זה בזה, וכבר אמר ע"ה [משלי כ"ח] מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, באור הפסוק אצלי כלומר, אחר שגליתי והודעתי הטוב הצפון בתוכחת וגליתי נבלות האהבה המסתרת וחלק לשון המדיח או הנואש בראית רוע המעשים, כבר התפרסם מדברי אם כן תכלית אהבת המוכיח לנוכח ותכלית שנאת המחריש לעוזבים ארחות יושר, וממה שהתפרסם מדברי ימצא המוכיח חן בעיני הנוכחים ממחליק לשון, והוא שהזהיר החכם את בנו אהב את התוכחת ושנא את המשבחים, ויש שבאר במלת אחרי, תאר, על משקל זכאי ואשמאי, ובאורו על הנסוג אחור, ואמר שהמוכיח לנסוגים אחור חן ימצא וגו', וכן אמר [משלי כ"ט] גבר מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו, כלומר שהמחליק לו ומכסה פשעיו ממנו לבלתי הודיעו מומיו הוא פורש לו רשת, הכונה בכל זה שאין מטכסיס החכם ואם ערבות הלשון ראוי בחקו להחליק לשון למי שיראהו עוזב דרכי התורה והמוסר, אבל צריך לו שיודיעהו וימנעהו בכל אשר יוכל לא ישא פני איש ולא יהדר פני גדול, ואמרו ז"ל [שבת נ"ד ע"ב] יי במשפט יצא עם זקני עמו ושריו [ישעיה ג'] אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא שרים על שחטאו זקנים על שלא מיחו בהם, וחכמי ערב הגידו בספריהם על אחד מן החסידים הקדומים היה לפני מלך זמנו ומוכיח אותו החזקת ידו ברמיזות ובדברים קצרים ונעלמים ושאלהו המלך ההוא שיגיד לו המדות הרעות שיכיר בו, אמר לו החסיד תרצה שאגיד לך קצת עניניך, אמר לו כן, אמר אליו תקבץ כל אשר תקבץ בחמס ורשע ותוציא כל אשר תוציא באון ופשע, ובזה נתכרכמו פני המלך ונתירא החכם, והשומעים דבריו כבר התנחמו עליו בחשבם אותו כבר נהרג בשמעם חזק דברו עם ראותם התכרכמות פני המלך, והנה המלך מהר ויחבקהו ויאמר לו תבורך מאלהיך אשר יצילך כיום על בלתי הניחך רצונו מפחד כעסי, ועל זה הצד האריכו תמיד בענש המתרשל בתוכחת אמרו ע"ה הואיל ובידו למחות ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, ואמרו ז"ל [שבת שם] כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפש על אנשי ביתו באנשי עירו ולא מיחה נתפש על אנשי עירו בכל העולם כלו ולא מיחה נתפש על כל העולם כלו, ושם הורו גם כן שעם היות במחשבת החכם ויראת ענותו שמא לא תקובל תוכחתו ולכן עצר בדברי פיו ויהי כמחריש עם כל זה ראוי לו לנסות ולהוכיח עד שיודע לו בבירור, אמרו ע"ה [שם נ"ה ע"א] אמר ליה ר' זירא לר' סימאי לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא אמר ליה לא מקבלי מינאי אמר ליה אפילו הכי לוכחינהו מר וכו', והביא לו ראיה ממה שאמרו בנסתרי ההגדות על ההבדל הנתון בין הצדיקים ובין הרשעים, אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבונו של עולם מה נשתנו אלו מאלו אמר הקב"ה אלו חטאו ואלו לא חטאו אמרה לפניו רבונו של עולם אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי וכו', אבל מי שהתפרסם אצלו ונודע לו בבירור היותו בלתי נשמע בהוכיחו כל אשר יראה בעיניו ובאזניו ישמע איננו נענש בזה אף כי ראוי לו לבלתי שחת דבריו ודי תוכחת בזה, כאמרם ז"ל [יבמות ס"ה ע"ב] כשם שמחויב אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, זו היא הסבה באלו הארבעה על דעת הר"ם ז"ל כמו שכתבנו, ויש שביאר הסבה במחטיא את הרבים ובמטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה, מצד שאין התשובה נמצאת בהן על הרוב, כענין מי שגזל את חברו שאין תשובתו גמורה עד שישיב אשר גזל וכן זה אחר שהפסידו חיי העולם הבא אין לך גזילה גדולה מזו, ומגדר תשובתו כאשר יתעורר לתשובה להחזיר גזלתו ולהשיב את נדחו.
ויש בהם שסבת התעכב תשובתם הוא היות קל בעיני העושה ולא ירגיש לשוב ממנו אם להיות העון קל בעיניו לא יחשוב היותו נענש עליו, אם לצד שאינו גוף עברה ולא ירגיש בהיות עברות גדולות נמשכות אחר המדה ההיא אחר שאינה גוף עברה, כמו שהקדמנו בסבה השנית והרביעית, כענין האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, שנמצא שהוא גוזלו בהצנע והוא אינו מדמה היותו חוטא בזה אחר שברשותו הוא עושה, ובכלל זה כל הגורם לפזר ממון עניים אפילו ברשותם כי העני בוש ונכלם לדלותו ומתרצה אל הגורמים בהוצאותם מצד בשתו, וכמעט שהוא מזמין עצמו לכך להיותו רוצה להסתיר עניו ודלותו כל עת אשר יוכל, על דרך מאמר החכם שאמר, המוסר ייפה עושר העשיר ויסתיר דלות העני, וזה נכלל בענש הגזל, וכן המשתמש בעבוטו של עני, ופרשה הר"ם ז"ל בכלים שאין ההזק נכר בהם כגון קרדום ומחרישה, וידמה בעיניו שלא גזלו אחר שאינו מתחסר כלום, והוא נכלל גם כן בענין הגזל, ובזה נכלל כל המזיק את חברו הזק קל כמעט שאינו נכר, שלא ימנע מזה להיותו קל בעיניו, אלא שדברו חכמים בעבוטו של עני, שהם על הרוב הנושים והממשכנים את כליהם, אף כי הם המדוכאים בעניים והאמללים לחסרונם גום נתון תמיד למכים ולחייהם למורטים, והם על הרוב הנזקין אלא שאין שמין להם בעדית, וכן אצלי אמרו ע"ה [משלי כ"ב] אל תגזול דל כי דל הוא וג' כי יי יריב ריבם וגו', שלא הזהיר על גזלת הדל לבד להתיר גזלת העשיר, אלא שדבר בהווה, שהעשוקים ביד רשעם לעשוק ולגזול לא ינסו זה רק לאשר לא יוכל להם וכן אמר ישעיהו [ישעיה ג'] ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם, אמר על השופטים שהם כלו ובערו הכרם, ר"ל העם, כאמרו [שם ה'] כי כרם יי צבאות בית ישראל, ואמר גזלת העני בבתיכם, על צד שהעניים אין להם עוזר וסומך, וכשהם נגזלים סובלים צרתם מיראתם שלא ישמעו טענותיהם, אף כי הנמשך מרשע גוזליהם אשר אם ישמיעו קול עליהם ידכאום ויבישום ופורק אין מידם, והוא שהמשיך אל זה ואמר [שם ג'] מלכם תדכאו עמי וגו', אחר שזה המקרה נמשך מפעלתם. וכן אמר הנה [משלי כ"ב] אל תדכא עני בשער, כלומר שלא תכאיבהו ותבישהו, ואמרו בשער, ר"ל ברבים, אמנם רבינו סעדיה ז"ל פירש אל תגזול דל וגו', כי גזלת העני כפלי כפלים בגזלת העשיר ועל כן יעד עליו הענש בנפש גוזלו כאמרו כי יי יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש, מפני שהממון ההוא אשר גזלו היה בו תוחלת חיי גופו ואולי גזלו החיים בגזלת ממונו ובהשאיר אותו באין לחם ואין שמלה.
ואמנם ענין האוכל שור יתומים ואלמנות אין לפרש בו בלתי הרגיש בעון, אחר שהוא הגזל הגמור, וכבר פירש בענינו הר"ם ז"ל [הל' תשובה פ"ד ה"ג] הסבה השלישית והוא הסבה שלא תמצא התשובה בענינו מפני שבני אדם אלו אינם ידועים ומפורסמים אבל גולים מבית לבית מעיר לעיר וממדינה למדינה ואין לדבר סוף, ולסוף הימים כשיתעורר לשוב לא ימצאם ולא יכירם ולא יוכל לצאת ידי חובת הגזלה בתשובה מעולה, ואפשר לפרש הסבה בו שהעניים כמו שבארנו לא יתעוררו כלל לתבוע מי שגזלם מצד היות טענתם בזויה ובדי העשיר יחרישו אמתת דבריו, כי תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, ולכן יחרישו לגוזליהם ולחומסיהם, כמו שהעיד באמרו [ישעיה א'] יתום לא יעזורו וריב אלמנה לא יבא אליהם, רוצה בו כשיבא היתום לפניהם לא ישפטוהו וריב אלמנה לא יבא אליהם כי ראתה היותם נמנעים משפוט משפט היתום ותדמה שגם כן תשחית דבריה בזה ולא תבא אליהם כלל, וכבר העיד הדרש [עי' שוח"ט תהלים פי"ג] על אלמנה ששמעה אחד מדייניהם שהיה יושב ודורש [שמות כ"ב] כל אלמנה ויתום לא תענון, היה לה דין עם אחד והלכה לה אצל בנה וספרה לו את המאורע, למחר הלכו שניהם אצל אותו הדיין, אמר לה זילי השתא ולמחר את אתיא, למחר חזרה לפניו ואמר לה כך וכך, בשלישי אמרה לו אי לאו דשמעית מאי דהוה נפיק מן פומך כל אלמנה ויתום לא תענון לא אתיתי לגבך, השתא מן דאנא חמיא פומך לעי באוריתא ולבך רחיק מן קושטא את דילך ואוריתא דילך, והלכו להם בפחי נפש. והנה טבע האדם קשה ורחוק להחזיר גזלותיו קל וחומר בגזל הנאכל, שהעידו [חולין פ"ט ע"א] על קושיו בפרט, ואם כן כל שכן שיהיה קשה ורחוק להשיב גזלה למי שלא יתעורר כלל לתבעה, ובזה הצד תתעכב התשובה מזה, ואמנם פירש הר"ם ז"ל יותר מספיק בזה, שעם היות השופטים על תכלית קו הישר תתעכב תשובתו על לרוב מצד שאפשר שלא יכירם.
ואשר במין הסבה השנית גם כן ענין המסתכל בעריות, יחשוב שלא חטא אחר שלא עשה בה מעשה והוא אינו יודע שהיא הגורמת לגופן של עריות, כאמרו על [במדבר ט"ו] ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ואמרו בירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] על מקרא זה עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה אינון, ואמר שלמה [משלי כ"ג] תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, ואמרו ז"ל [ירושלמי שם] על זה הב לי עינך ולבך ואנא ידע דאת דילי, וזה נכלל בענין ולא תתורו אחרי לבבכם, והר"ם ז"ל [הל' תשובה פ"ד ה"ד] כלל בזאת הסבה החושד בכשרים והמתכבד בקלון חברו, אבל אצלי הם ממין הסבה הרביעית, כי המתכבד בקלון חברו אין עקר כונתו להקלות את חברו רק לעלות את עצמו, ולא חשש אם מדבריו אם ממעשיו הגיע קלון ובושת לחברו אחר שלא היתה כונתו בדבור ההוא או במעשה ההוא להקלות חברו רק להמשיך הכבוד לעצמו, ואמרי אמנם בדבור או במעשה, כי המתכבד בקלון חברו הוא נחלק לשני חלקים בדבור ובמעשה, וענין המעשה כמי שהביאו המקרה או ההכרח לעשות איזה מעשה בלתי מכובד אצלו לפי ערך מעלתו ויחליץ עצמו מן הקלון ההוא ויעמיד אחר תחתיו יהיה זה המעשה קלון אצל זה השני גם כן, ולא יחוש האחר את קלונו אחר שהוא התנצל מעדי הקלון ההוא והלבישו אליו, ואעפ"י שאין זה הפירוש שגור בענין מתכבד בקלון חברו, התבאר זה ממה שאמרו במסכת מגלה [כ"ח ע"א], שאלו תלמידיו את
ר' נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, כי הא דרב הונא הוה אזיל ודרי מרא אכתפיה אתא רב הונא בר חיננא והוה שקיל לה מיניה אמר ליה אי רגילת דדרית לה במתא דרי ואי לא איתיקורי אנא בזילותא דידך לא ניחא לי.
והדרך השני, בדבור, והוא שיעריך זה מעשיו וחכמתו כנגד מעשה חברו וחכמתו או ישבח עצמו בשבחים יגיע מהם גנות לחברו, או ישלול מנפשו אי זה דבר מגונה יודע בדבור ההוא היות הדבר המגונה בחברו, וכל זה אע"פ שאיננה גוף עברה מכל מקום היא מדה נגררות אחריה כמה מדות מגונות, והיא עברה הבאה על ידי תחבולה, וזה הענין ירגילהו להשפיל בלבו מעלת בני אדם ולהחזיר את כל העולם לתוהו ובוהו, ולנשוא עצמו עד במתי עב ולבקש שררות בלתי ראויות, יהיה זה לו שורש פורה ראש ולענת מדת הגאוה הרעה אשר עץ מות היא למחזיקים בה ותומכיה יכרתו, בשגם היא מונעת התשובה לגמרי כמו שהקדמנו.
וכן החושד בכשרים סבת התעכב התשובה ממנו לפי דעתי, אע"פ שאין בענין גוף עברה, בחשדו אותו אחר שלא חמסו ולא בישו, מכל מקום היא מדה תביאהו להיות הצדיקים כרשעים אצלו ומצדיקים הרבים לא זכו בו, ויהיו כל בני אדם שוים אצלו כצדיק כרשע אחר שהוא חושד בפעלת הצדיק כמו שראוי לחשוד בפעל אדם רשע, ועם זאת המחשבה לא יכריח טבעו להיותו שומע למצות חכמים כי יחשדם גם כן בדבריהם, וכן לא ישמע לתוכחתם אחר שהוא חושדם שהם יכשלו בהם במה שמוכיחים בני האדם, וכבר הביאה זאת המחשבה לדורות הקדמונים להמשך אחר העברות ולבלתי שמוע עצה וקבל תוכחת, כאמרם ז"ל [ב"ב ט"ו ע"ב] ויהי בימי שפוט השופטים [רות א'] דור ששופט את שופטיו אומרין לו טול קיסם מבין שניך והוא אומר לו טול קורה מבין עיניך, והמשל בקיסם על דמיון עברות קלות והמשל בקורה על דמיון עברות חמורות, וכשהיו המוכיחים מיסרים אותם על העברות היתה תשובתם להם אשר בידם תועבות רבות וגדולות מאלה אשר בידם ודי להם ביסרם את עצמם, כמאמר [סנהדרין י"ח ע"א] קשט את עצמך ואחר כך קשט את אחרים, וזה היה מביאם לשנוא את התוכחת ולהדבק במעשיהם. וזאת היא הסבה בהזהירם תמיד להיות דן את האדם לכף זכות, וכל שכן בענין החכמים שאין לדון ולהרהר אחר חזקת חסידותם עד שיודע בברור במה נטרפה, ואף אם יראה באחת מפעלותיהם אפשר קרוב להיותה נוטה לרע ואין מן הנראה בה נטיתו לטוב רק באפשר רחוק, שראוי לדונו על הצד הטוב ואם הוא רחוק, מה שלא התחייבנו בזאת המדה בשאר בני אדם כמו שבאר הר"ם ז"ל באמרו [אבות פ"א מ"ו] והוי דן את כל האדם לכף זכות, שלא נאמר רק כשלא נודע בעל הפעלה ההיא אצלנו אם צדיק אם רשע, ואין המעשה היוצא מאתו נוטה אל קצה רע יותר מהיותו נוטה אל קצה הטוב, כי אז ראוי מדרך החסידות לדונו לכף זכות ולחשוב בפעלו הצד הנוטה אל הטוב, אבל כשהיה המעשה מכריע לאחד מן הקצוות ראוי לדון אחר ההכרע, ובמי שכבר התפרסם ענינו ראוי לדונו אחר הענין שהתפרסם בו לא אחר הכרע הפעלה, רצוני בזה שאם היה זה האיש רשע והתפרסמו מעשיו ברשע ויצאה מנו פעלה שכל צדדיה מכריעים לטוב ויש בו צד אפשרות לנטות אחר מעשיו לרע ראוי להשמר ממנו ושלא יאמן בו להיותו טוב אחר שיש ברעתו אפשרות, והוא אמרו [משלי כ"ו] כי יחנן קולו אל תאמן בו וגו', וחכמי הערב כתבו במשליהם אל תשיאכם הכנעת לשון הנבלים וחלקת דבריהם כי הקשת כל עוד שיוסיף להכנע מכתו יותר אנושה, ואמרו גם כן אל ישיאו אתכם תחנוני הנבלים ודמעת עיניהם כבר באו אחי יוסף בוכים אחרי שמכרוהו, וכן בהפך זה בהתפרסם ענין בעל הפעולה לטוב והיותו צדיק וחכם בצאת מאתו פעלה שכל עניניה יורו פעל רע ואין להכריעו לטוב רק בדוחק גדול ובאפשר רחוק ראוי לדון הטוב אחר שיש בו אפשרות ואין ראוי לחשדו, ועל זה אמרו [שבת צ"ז ע"א] החושד בכשרים לוקה בגופו, ולדמיון אלו הענינים אמרו ז"ל [שם ס"ג ע"א] אם תלמיד חכם נחש הוא חגרהו על מתניך ואם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכנותו, וגם במעשה אשר אין לנטות מהרהר הרע בו אמרו ז"ל [ברכות י"ט ע"א] אם ראית תלמיד חכם שעבר עברה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה, כל שכן בחכמים המוכיחים המפורסמים שאין לחשוד בענינם ולבזות תוכחתם וזה אצלי ביאור מה שאמר ישעיה הנביא ע"ה [ישעיה כ"ט] מחטיאי אדם בדבר ולמוכיח בשער יקושון ויטו וגו', כמו שידוע שיש לעברים בדקדוק פעלה ידמה בענינה שהם יעשו הפעלה ההיא ואין הענין רק שהם יגלו הענין, ובהתגלותו יסוב מקרה הפעלה ההיא למתוארים ההם, וזה הענין אמנם יארע לפעלים היוצאים, ועל הרוב ימצא בבנין הנוסף, ופעם יקרה בבנין הדגוש, כענין [דברים כ"ה] והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, שהם לא ירשיעו ולא יצדיקו אבל שיושיבו כל אחד מהם במדרגה הראויה לו ויגלו ענינו, ועל דרך זה פירש רבינו סעדיה ע"ה [יחזקאל י"ד] אני יי פתיתי את הנביא, גליתי היותו בכת הפתאים והעמדתיו בהתגלות ענינו בחברת המפותים והמודחים, וכן פירשו הוא גם כן [ישעיה ס"ג] למה תתענו יי מדרכיך, כלומר שבעזבך אותנו תחזיקנו בלב רואנו כתועים מדרכיך וכעוזבים ארחותיך, וכן פירש הוא גם כן [משלי ג'] אם ללצים הוא יליץ, רוצה בו שיושיבם במדרגה הראויה להם ויחבירם בכת הלצים, ר"ל שיתגלה התחברם עם הלצים והיותם נמנים מהם בהנתן להם מאתו הגמול הראוי להם, והוא שאמר בזה [שם] ולענוים יתן חן לא שהוא ית' יטעה בני האדם ויעזור הלצים בפעלתם, וכן מוכרח לפרש [דברים כ"ו] וירעו אותנו המצרים לפי מה שהביאו בהגדה כמו שאמרו וירעו אותנו המצרים כמה שנאמר [שמות א'] הבה נתחכמה לו, כלומר החזיקונו ברעים עד שפחדו ממנו, וזהו [שם] פן ירבה, וזהו ענין וירעו אותנו, ולא אמר וירעו לנו ורבותינו ע"ה אמרו [סנהדרין צ' ע"ב] בדבר זה זייפתי ספרי כותיים, רוצים בזה בדבר זה העמדתי ספריהם בחזקת מזוייפים, ועל דרך זה אמר הנה לפי הנראה מחטיאי אדם בדבר, ובא אדם הנה על המוכיח ואמר שהם שופטים את שופטיהם ומחזיקים המוכיח כחוטא ויסבבו לו איזה דבר ליחס אליו חטא כדי להשניא תוכחתו, ולמוכיח בשער, ר"ל ברבים, יקושון, כלומר אם עם כל יגיעם לא ימצא לו עון אשר חטא, ילקטו ויחפשו מומין במדותיו ובענינו, ובא יקושון הנה על דרך [שמות ה'] לקושש קש, כבר הסכים אל זה הפירוש החכם ר' דוד קמחי ז"ל בענין ולמוכיח בשער יקושון, ואמר גם כן ויטו בתהו צדיק, כלומר החזיקו דבריו כדברים בטלים ויחסום כנוטות מדרך האמת בדברי תהו והבל שהיו מחזרים ליחס אליו כדי לתת דופי בדבריהם, ומכוין אל זה אמר [איוב ל"ג] ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, לפי מה שפרשו בו קצת מפרשים, ויהיה מלת ישר תואר אל האדם הישר, ואמר שהאדם הישר שמתיו בלבי כנעקש ונעוה שחשדתיו בפעלותיו, ואמר ולא שוה לי, באורו אצלי נמשך אל זה, כלומר שאחר שהיה בלבבי נעוה ונעקש לא הועיל לי ענינו, כי לא לקחתי מוסרו אחר שלא נמרצו לי אמריו, ויש שפירש במלת שוה תואר חסר המתואר, כאלו אמר ולא נתיבה שוה לי, וכן ביאר רבינו סעדיה ע"ה באמרנו בנוסח הודוי סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו, שאי אפשר לפרש בו ולא הועיל לנו שאין זה מטכסיס הדבור שיאמר ולא הועילנו עזבנו את התורה, ולמה יועילנו מה שראוי להמיתנו, אלא שפרושו ולא נתיבה שוה לנו, ומכון אל מה שבארנו, ר"ל חסרון החושדים מי שהתפרסם ענינו לטוב, אמר שלמה ע"ה [קהלת י'] דברי פי חכם חן ושפתות כסיל תבלענו, באורו אצלי מפני מה שנודע מספרו היות נכללים בו ענין התוריות וקצת הדעות העיוניות המתנגדות אליהן, והיתה כונתו בזה להודיע טעות החולקים על התורה, ומיראתו ממקצת מעיינים יחשדוהו היותו נמשך אחר הדעות הנכריות אמר, שדברי החכם חן ואין בדבריו סיג, אבל שפת הכסיל היא שתחזיק דבריו בנשחתות ובנפסדות ותשימם בכלל דברי הבלתי מאמינים, ויהיה כנוי תבלענו שב אל החכם, וכדי להתנצל בזה אמר בחתימת דבריו [שם י"ב] סוף דבר הכל נשמע וגו', וזה ממה שראוי גם כן לכל חכם שכמו שנזהרו הכל מחשוב רע בפעלתיו צריך הוא גם כן שלא יביא עצמו אל החשד אבל שיוציא עצמו ממנו ככל אשר יוכל, שאם יביא עצמו לכך בסבת גנות מדותיו ובהלכד רגליו בפח עונותיו תתלכלך חכמתו בחטאיו ויתן דופי בידיעתו, עד אשר יתמכרו דבריו לעבדים ולשפחות ואין קונה, ובהיות דבריו בזויים יקוצו הנוכחים לתוכחתו, ואוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה בהיות הראוים להוכיח אל החכמים נאחזים בסבך העברות ויוקשים בפח העונות מי יאזין עוד לדבריהם, ואל זה כונו ז"ל באמרם [רות רבה א' ב'] ר' שאל לר' בצלאל מאי דכתיב [הושע ב'] כי זנתה אמם הובישה הורתם, אפשר שרה אמנו זונה היתה דאת אמר כי זנתה אמם אמר לו חס ושלום אלא אימתי דברי תורה מתבזים בפני עם הארץ בשעה שבעליהם מבזין אותם, ר"ל שאין מקיימין אותם, כמו שיכריח לפרש כן מה שאמר שם, ר' יוחנן מיתי לה מן הכא [קהלת ט'] וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים, וכי חכמתו של ר' עקיבא שהוא מסכן בזויה היתה, אלא מאי מסכן מי שהוא מסכן בדבריו, כיצד זקן יושב ודורש לא תטה משפט והוא מטה, לא תכיר פנים, והוא מכיר, לא תקח שוחד, והוא לוקח, כל אלמנה ויתום לא תענון, והוא מענה אותם, ודמה החכם לאם שהוא המנהיג את העם המחיה אותם, כהנהגת האם את בנה, ולזה דמה חטא החכם לזנות האם, ועל דרך הצחות אמרו על זה לא תשא את שם יי אליך [שמות כ'], שלא תהא עומס עליך מצות כדי לרמות את הבריות שלא תהא מתעטף בטליתך והולך ומרמה מניח תפילין והולך ומטעה, וזו היא כונת רבותינו ז"ל באמרם [שבת קי"ד ע"א] כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה שנאמר [משלי ח'] ומשנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי, וכבר קדם לנו באור המשל מדות האדם לבגדים, ובגנותו מדותיו המשיל הגנות ההוא לרבב, ר"ל החלב הנופל על הבגד ומלכלכו, ומיחסו על זה למשניאי השם, כי בראות בני האדם ענינו יקוצו בו לקול תוכחתם וגם בו לא יאמינו לעולם, אף כי הוא לדעתו צפוני לבבו ובוש להוכיח כענין מה שאמרו בדרש עד שלא יחטא אדם נותנין לו יראה והבריות מתפחדות ממנו כיון שהוא חוטא לא דיו שאין נותנין עליו יראה אלא שהוא מתפחד מן הבריות, רצה בזה על החכם שכל זמן שירגיש עצמו מנוקה מעון יוכיח בקול חזק ובדבור שלם ויביעו שפתיו ברצון לבבו לבטח ואין מחריד, ובזה ישיב רבים מעון וידריכם בנתיב אמת, אבל בהיות גם הוא את פושעים נמנה ונוסף גם הוא על שונאי השם העוד לו פה להשיב את האחרים מדרכם הרעה ומה יוכיח הוכח ממנו.
וכן ראיתי מי שפירש אמרו [בראשית ד'] הלא אם תטיב שאת, ביאר זה החכם מלת שאת מלשון [איוב י"א] כי אז תשא פניך ממום, כלומר שאם תטיב דרכיך תנשא ותכבד ויקבלו דבריך, וממה שיחזק זה הפירוש אצלו הוא מה שסמכו למה שאמר למה נפלו פניך, כלומר מדוע קרה לך הבשת הגדול הזה, והוא הדמיון לאמרו נפלו פניך, הלא אם הטיבות דרכיך היית נושא פניך באין יראה ובשת והיה הנמשך מזה שיהיו דבריך נשמעים, ואחר שאתה הרעות אתה גרמת לעצמך היותך בלתי נשמע, ואמנם לא ביאר זה המפרש דבר באמרו [בראשית שם] ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ, ואצלי לפרש בו לפי הנמשך, שאם לא תטיב דרכיך לא די שלא תכובד ולא יתקבלו דבריך אבל שיהיה חטאת רובץ על פתחי פיך וחוסם לשונך אשר ברצותך לדבר ולהוכיח תזכור עונך ותפחד פן יגלו אותו לפניך, ונמצא החטא רובץ על פתחי פיך ומחריש ומשתיק אותך, ואמר אחר כן [שם] ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, כלומר שאין התנצלות בזה באמרך כי מאת השם היתה זאת אשר הטביעך בזה היצר הרע, כי אם תשוקתו להדיחך אתה המושל בו ובידך הבחירה במעשיך, כמו שנבאר, ונמצא אם כן שאין לך התנצלות בחטאך הגדול ומפני זה הוא מסבב שתיקתך אף למי שהוא בידך למחות בו, והוא אמרו [ש"ב כ"ג] מושל באדם צדיק מושל ביראת אלים, כלומר מי ראוי שיהיה מנהיג בעם מי שהוא מושל ביראת אלים, כי אחר שהוא ירא את השם ראוי לעמו שיראו ממנו ואז יפול דברו על לב שומעיו, ולזאת הכונה הזהירו בטכסיסי החכם להיות מחנהו קדוש ומסולסל לבל ימצא בו דבר מגונה ולא יראה בו ערות דבר, אמרו ז"ל [ברכות מ"ג ע"ב] שמנה דברים גנאי לתלמיד חכם אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יצא בחבורה של עמי הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש, ואל יפסיע פסיעה גסה, הנה שרוב אלו הענינים הם להשמרו מן החשד למען לא יבוזו לו, ועל זה הצד היתה כונת החכמים תמיד להוציא עצמם מחשד הבריות אף במה שהיו נקיים מהשם, כי עם היותם נקיים מהשם אם לא יתנקו בעיני הבריות תהיה חכמתם בזויה ודבריהם אינם נשמעים, בהיותם בעיני הבריות נאים דורשים ולא נאים מקיימים ויהיה זה סבה לעשות איש הישר בעיניו כי יקוצו לקול מוכיח, וזו היא מדה קדומה במנהיגים, אמר [יהושע כ"ב] אל אלים יי הוא יודע וישראל הוא ידע, וכן אמר [במדבר ל"ב] והייתם נקיים מיי ומישראל, וכן העידו חכמים [יומא ל"ח ע"א] על סיעת בית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת שמעולם לא יצאתה כלה מבושמת מבתיהם וכשנושאין אשה היו מתנין עמה שלא תתבשם, שלא יאמרו ממעשה הקטרת הם מתבשמין לקיים בעצמם והייתם נקיים מיי ומישראל, וכן העידו על סיעת בית גרמו שהיו בקיאין במעשה לחם הפנים, שמעולם לא נמצא פת נקיה ביד אחד מבניהם שלא יאמרו מלחם הפנים הם נזונים לקיים בעצמם והייתם נקיים מיי ומישראל ומפני זה היו החכמים אומרים עליהם זכר צדיק לברכה, ראה איך היו משתדלים להוציא עצמם מחשד הבריות גם עם היותם נקיים מיי, וכן תמצא ר' יהושע ע"ה העידו עליו ואמרו ז"ל [שבת קכ"ז ע"ב] שפעם אחת הוצרך דבר לתלמידים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרו ביניהם מי ילך, אמר להם ר' יהושע אני אלך, הלך ר' יהושע ותלמידיו כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפליו ברחוק ארבע אמות ונתנם לתלמידיו ונעל את הדלת, אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו, אמר להם בשעה שחלצתי תפלי במה דנתוני, אמרו לו כסבור ר' לא יכנסו דברי קדשה למקום טומאה, בשעה שנעלתי דלת לפניכם במה דנתוני, אמרו לו שמא דבר מלכות בינו לבינה, בשעה שירדתי וטבלתי במה דנתוני, אמרו לו שמא נתזה צנורא מפיה על בגדו של ר', אמר להם העבודה כך היה ואתם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות, כלומר הגעתם אל האמת בזה ואתם שנחלצתם מחשוב עלי רע עם הראות בפעלה דברים המביאים אל החשד ודנתם אותי לכף זכות כפי האפשר יגמלכם הגומל כפי הראוי לכם, והוא אמרו המקום ידין אתכם לזכות ולא אמר לכף זכות, כי לא יתכן העלמות ענין אצלו ית', וכן תמצא אחד מהם אמר דבר הורה בו זה הענין גם כן, בדבר שארע לו בדין מן הדינין, והוא שידוע אצל החכמים בתלמוד שכל שני שותפין שיש להם איזה דבר בשותפות אם אותו ענין שהוא משותף הוא ענין שצריך שומא בחלוקתו אין לאחד מהם לחלוק שלא מדעת חברו ואם חלק אין חלוקתו חלוקה, אבל אם אותו ענין המשותף אינו ענין שיהא צריך שומא כענין שותפין שמכרו והיו המעות ביד אחד מהם שהמעות אין צריכין שומא, בדומה לזה רשאי האחד לחלוק שלא מדעת חברו, ועל זה הדין אמרו בגמרא [ב"מ ס"ט ע"א] דבר, זה נסח ענינן, הנהו תרתי כותאי דעבדי עסקא בהדי הדדי אזל חד מיניהו פלגינהו לזוזי בלא דעתא דחבריה אתא אידך אזמניה לדינא קמיה דרב פפא אמר מאי נפקא לך מינה מאי דפלג פלג, לשנה האחרת זבון חמרא בהדי הדדי אתא אידך פלג חמרא בלא דעתא דחבריה הדור אתו קמיה דרב פפא, אמר ליה מאן פליג לך, אמר ליה חזינא דכל דבתראי קא אתי מר, אמר רב פפא כל כי האי גונא ודאי צריך לאודועיה, זוזי כמאן דפליגי דמו חמרא איכא דבסים ואיכא דלא בסים, הנה כשהיה זה חושדו היותו דן כנגדו מצד שהיה טועה במה שאמר לו בשנה ראשונה מאי נפקא לך מינה, שיצא לו מדבריו שהשותף רשאי לחלוק שלא מדעת חברו, ועכשיו בשנה שניה כשחלק את היין ונשען על ההוראה הראשונה אמר לו מאן פלג לך, חשדו שלא יהו דבריו על פי הדין, ואמר לו חזינא דכל דבתראי קא אתי מר, כלומר הראית עצמך עלי כרודף, והתנצל רב פפא אליו והודיעו הטעם, הנה שממדות החכמים להוציא עצמם מכל חשד, כל שכן שלא יביאו עצמם בו, וממדות הכלל שלא לחשוד בכשרים אלא שיהא אדם דן את חברו לכף זכות על הצד שבארנו, והכל נמשך לכונת זכות והוא שלא לתת במעלתם שום דופי, ולהיותם נערכים בעיני כל העם והיות דברי החכם נשמעים אליהם לבעבור ישמע העם בדברו אליהם וגם בו יאמינו לעולם לבעבור תהיה יראת יי על פניהם לבלתי יחטאו.
ומזה המין מן הסבות, ר"ל סבת התעכב התשובה מצד שאיננו סר מהמשך אחר המדה ההיא מפני שאיננה גוף עברה ולא ירגיש בהיות העון נמשך בעבותות המדה ההיא, החולק עם הגנב, כי הוא לא ירגיש לשוב מזה אחר שאינו גוף עברה, מצד שאיננו גונב אלא שלוקח הדבר בדמים, ומן הפלא אם לא יביאהו עד גופה של עברה, כי הלוקח מהגונב טועם טעם הגנבה מצד שלוקח בזול מה שלוקח ממנו וימשך אחר החמדה ההיא מעט מעט, שאם התמיד לקחת ממנו על פי ההזדמן סוף שישתדל על זה במקחיו לחפש ולחזר אחר הגונבים, כי ימתק לו לקחת מהם מפני הזול, וכשישתקע בענין זה ישתקע במדות החמדה עד שיגנוב הוא בעצמו, ויש שכלל זה באותם שהם גוף עברה, ונכלל בדין מחטיא את הרבים, מפני שהוא סבת העברה ההיא, על דרך אמרם [קידושין נ"ו ע"ב] לא עכברא גנב אלא חורא גנב, ועל דרך האריכם תמיד במסיע ידי עוברי עברה, והוא לא ירגיש בחטאו אחר שאיננו מסית אותו בפרוש, ויהיה ממין הסבה השנית, ונכלל עונו בנתינת מכשול לפני העור, והר"ם ז"ל [הל' תשובה פ"ד ה"ג] כתב כן, אלא שהוא ע"ה כללה גם כן במין הסבה השלישית, ר"ל אותם שלא תמצא התשובה בהם, כי כשיתעורר לתשובה לא ידע למי יחזיר שאינו יודע גנבה זו של מי היא, אלא שהגנב גונב משל רבים ומביא לו והוא לוקח.
אבל מה שראוי אצלי להחזיר במין הסבה השנית, אע"פ שהר"ם ז"ל [שם ה"ה] כללו ברביעית, הוא ענין הרכילות כי הרכיל אי אפשר שידמה היותו בלתי חוטא כלל עם מה שנאמר [ויקרא י"ט] לא תלך רכיל, אבל יהיה העון קל בעיניו כמעט שלא ירגיש בו בספרו דבר אמת, אף כי לפעמים תבא מדתו זאת בתחבולות דברים, יאמרוהו בצדק או בהצנע לא ירגיש על חטאו בדבור ההוא, והוא הוא שורש הרכילות והמלשינות, כמו שהעידו בירושלמי [פאה פ"א ה"א] אמרו ז"ל, זה נסח דבריהם שם, חד זמן צמות בי מלכא, לא הוה תמן חד גברא דשמיה (קופד) [חובץ], אמר חד מיניהו יומא כי האידנא לית קופד ולית חובץ, אמר ר' יוחנן זה לשון הרע בהצנע, חד זמן צמות בי מלכא, לא הוה תמן חד בר נש דשמיה יוחנן, אמר חד מיניהו נלך ונבקר את ר' יוחנן, אמר ר' יוחנן זה לשון הרע בצדק, פירוש צמות בי מלכא, שנאספו כל העם במצות המלך, ונפקד מהם איש היה שמו חובץ ומאן לבא במצות המלך, אבל לא הרגישו בני המלך על העדרו ולא פקדוהו בהפקד מושבו, וזה רצה לגלות ענינו בענין שלא ירגישו עליו היות כונתו לרע ורצה להזכיר על ידי תחבולה לשון חובץ, כדי שיעלו על לבם שם האיש ההוא הנעדר, ואמר אפשר שביום כזה והוא יום התאסף ראשי העם בבית המלך לא נאכל בשר או גבנה, כי הבשר בלשון ארמי קופד והגבנה יקראו לא חובץ, וכן במעשה השני אמר הנלך לבקר את ר' יוחנן שהוא חולה, ואז הרגישו על הנעדרים, והנה זה האחרון הלשינו בענין היה נראה ממנו היותו דובר צדק וגמילות חסד, וכל זה עם היותו עון הוא קל בעיניו לא ירגיש לו ולא יתעורר לתשובתו, וכן מבני אדם קצת אנשים לא יחזיקו עצמם כהולכי רכיל בספרם איזה דבר אם לא הוזהרו על הסתרו ולא יתעוררו על זה, ועל זאת המדה אמר החכם השלם ע"ה [משלי י"א] הולך רכיל מגלה סוד וגו', יחס גלוי הסוד לרכיל, והעתיק מלת סוד במדת נאמן רוח אל מלת דבר, להורות שהרכיל ממדותיו ומפעלותיו לגלות סוד, ר"ל אף מה שהוזהר עליו להסתירו ולכסותו, אבל נאמן רוח לא דיו לכסות סוד, ר"ל מה שהוזהר ממנו, אבל אפילו הדברים ששמע במקרה מבלי שיוזהר על הסתרם אחר שידע ויכיר שיש צורך בהסתרם יכסה אותם ויסתירם, והוא ענין מה שהעתיק מלת סוד אל מלת דבר, כבר התבאר זה על פי קצת מפרשים, הוא שאמרו ז"ל במסכת יומא [ד' ע"ב] מכאן לאומר לחברו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, רצו בזה שכל ענין רכילות אע"פ שלא הוזהר על הדבר ההוא הוא בכלל לא תלך רכיל, כי סבת הריסת כל מצב אהבה והפר ברית ויסבב תכלית שנאה ביניהם עד שאפשר להביאם לידי שפיכות דם, והוא אמרו [יחזקאל כ"ב] אנשי רכיל היו בך למען שפוך שם, ומזה פרשו רבים באמרו [ויקרא י"ט] לא תלך רכיל בעמך ולא תעמוד על דם רעך, רצו בו אע"פ שהמספר אינו הורג הוא סבת הריגתו, כי הוא השתדל להיות נותן חרב ביד האחד להרגו בשנאתו אשר הכניס ביניהם, ומפני זה החמירו עליהם ז"ל [ערכין ט"ו ע"ב] הרבה בענינו על המספר ועל המקבל דבריו, כמו שבא בתורה [שמות כ"ג] לא תשא שמע שוא, ובא בתרגומו לא תקבל שמע דשקר, ואמר החכם השלם ע"ה [משלי כ"ט] מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, רצה בו כשהמושל מקשיב על שפת שקר, ר"ל לדברי הרכילות, ומקבל אותם, כל משרתיו רשעים, כי אחר שידעו מנהגו יתרצו אליו תמיד בראשי העניים ויסכסכו אותם עמהם, ואפילו בספרו דבר אמת קראו שפת שקר, כי יראה בעצמו בהוליכו רכילותו שהוא עושה זה לאהבתו האיש אשר דברו בו, ולא היה ענין צפון לבבו רק להשניאם זה עם זה ולהרקיד שטן ביניהם והוא יתיצב מנגד, ואמר שהוא בקבלו הדברים יעשה כל משרתיו רשעים, ואלו לא יקבלם אבל שיגער באמרם גם לכל הדברים אשר ידברו לא יתנו לבם להשיבם אליו, וזה רצה אצל קצת מפרשים באמרו [משלי כ"ה] רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר, ובא הנה תחולל, מלשון [בראשית מ"ד] חלילה לעבדיך, ובאורו כמו שרוח צפון תחולל הגשם כן הראות פנים זעומות למסכסכים ימנע לשון הרכילות, והוא הנקרא לשון סתר, ואל זה נטה יונתן בן עוזיאל בענין [ישעיה י"א] והיה צדק אזור מתניו, שתרגם ויהון צדיקיא סחור סחור ליה, רצה בו שבזמן ההוא יבטל ענין הקנאה והתחרות אשר הרכילות ממין פעלתם ולא יעמדו סביבו רק צדיקים, בהפך המושל המקשיב על שפת שקר, ומשלי הערב הגידו בנעם מוסריהם כי הלשין איש רע ובליעל באיש אחד והיה המלך מחסידי המלכים, ויאמר לו המלך התרצה שאשמע אמרתך בו ושאשמע גם כן מה שיאמר גם הוא עליך, ויפחד המלשין ויאמר לא ארצה אדני המלך, ויאמר לו המלך ברח מן הרע ותשיג הטוב ובקש השלום ותשכב בחק הבטחון, ואמרו הטוב שבשבחים היוצא מפי המשובחים והטוב שבמעשים המתוק באחריתו והטוב שבמלכים מי שלא יאמין בשוא, ואמרו גם כן אל תשיאכם לשון רכיל וקורץ על האוהבים כי לולא אמונת אהבתם לא השתדלו המקנאים עליהם.
אבל בעל לשון הרע ובעל ליצנות ובעל מחשבה רעה והמתחבר לרשע הם ממין הסבה הרביעית, שאין גופם של אלו גוף עברה והנה רוב העברות נמשכות עמהם, והנה העידו ע"ה באבדן כת לצים וכת מספרי לשון הרע כמו שאמרו ז"ל [סנהדרין ק"ג ע"א] ארבע כתות אינם מקבלות פני שכינה כת לצים כת שקרים כת חנפים כת מספרי לשון הרע, וכל אלו המדות עם מדות הרכילות גם כן כלן משרשי לשון הרע ומן פעלותיו, ואמנם קושי הפרדו מבעליו הוא להיות הליצנות והלשון הרע ערב על בעליו, ונמשך בו מאד ומתענג בהשתעשעו בהם, קשה מאד לפרוש הימנו, וכל שכן בחשבו בלתי היותו עושה מעשה עברה, אף כי יאמרוהו לפעמים דרך הצנע או דרך התחסדות כמו שבארנו ברכילות שהוא מענין לשון הרע, כענין המשבח את חברו במה שאין בו, או המשבחו במה שיש בו לכונה שיספרו השומעים בגנות האיש ההוא, והיה תכלית כונת שבחיו לבעבור סבב גנותו, כאמרם ז"ל [ערכין ט"ז ע"א] מתוך שבחו וכו', ורבותינו ז"ל אמר אחד מהם [ב"ב קס"ד ע"ב] על אדם מאריך בשבחי חברו כלך מלשון הרע, ואמנם עקר לשון הרע הוא המתמיד לספר בגנות האחרים ויתן דפי בענינם, או שילעג להם למעוט הצלחתם בקנינים ויחשדם היות זה בחסר שכל ושפלות דעת ואל זה אמר ע"ה [משלי י"ז] לועג לרש חרף וג', כלומר שהראה בלעג ההוא היות ההצלחה ביד האדם להשתדלו בקנינים ולתכלית שמרו אותם אחר שקנאם, כאמרו [דברים ח'] כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, על דרך מה שבארו בו קצת מפרשים לגזור מלת עצם ידי, מלשון [ישעיה ל"ג] עוצם עיניו, כאלו אמר כחי בהשתדלות על הקנינים ועצם ידי, ר"ל קפיצת ידי והשמרי מהרחיב יד לפזר הוני עשה לי את החיל הזה ולא יי פעל כל זאת, והנה הוא חרף עושהו בזה וכפר על היות הכל מאתו, והוא שאמר [דברים ח'] וזכרת את יי אליך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ומעין זה מי שילעג על חבריו למעוט השגתם בידיעה, ולא לכונת תוכחת והערה אבל לכונת לעג וליצנות, כאלו השיג הוא עד תכליתה, ואלו ידע היה מרגיש במה שיחסר לו מן הידיעה ולא התלוצץ על אחרים, וכלל הדברים כל אשר יתן מום באדם בשוט לשונו ללא כונת ענין נבחר הוא ענין לשון הרע, אם שיהיו האנשים אשר דבר בהם משחתם בהם מום בם אם נקיים המה מאשר עמס עליהם, ואומר ע"ה [משלי י"ד] אוילים יליץ אשם ובין ישרים רצון, רצה בו כי האויל יליץ ויספר מומי בני אדם ולא יספרו בו רק האשם והחטא על מנהג הזבוב, כמאמר החכם שאמר על מחפשי המומין שהם כמו הזבוב שלא ינוח עד עת מצוא הנגעים, וההפך בישרים שלא יספרו רק בנרצה והמבוקש והוא השבחים במה שאפשר לספרם ויחרישו מהפכם, והוא אמרו ובין ישרים רצון, והעידו משלי הערב על אחד מחכמיהם עובר עם תלמידיו בדרך וראו נבלה אחת ואמרו התלמידים כמה מסרחת נבלה זו והחכם גער בהם ואמר להם כמה לבנים שניה, הורה שאין לספר במומי בני האדם על דרך לעג וליצנות, אם לא יעשה כן לגלות על חטאיו ולהבאיש רוע הפעולות בעיני העמים, או לאיזו כונה, לא על צד פחיתות הכונה, ותמנע הלשון בספר מומי בני האדם, ואמנם אמרם ז"ל [ערכין ט"ז ע"א] אל יספר אדם בשבחו של חברו שמתוך שבחו הוא בא לידי גנותו, וכן מה שהשיב החכם אל המשבח [ב"ב קס"ד ע"ב], כלך מלשון הרע, הוא נקרא אצלם אבק לשון הרע, והוא ענין כל דבור שממנו יתפשט אי זה גנות בחברו, ועליו אמרו ז"ל [שם קס"ה ע"א] רוב העולם נכשלים בגזל ומעוטו בעריות וכלו באבק לשון הרע, ואמנם אמרם שלא לספר בשבח האדם, עם היות ממדות המוסר להפליג בשבח מי שראוי לכך כאמרו [משלי כ"ה], וחקר כבודם כבוד, פרשו ענינו באדם שיש להכריע בענינו או שישבחוהו במעמד שונאיו ומקנאיו, ועל צד השתקע האדם בענין לשון הרע אמרו עליו [ערכין ט"ו ע"ב] שהוא קשה מעריות וע"ז ושפיכות דמים, להיותו תשובתו יותר קשה ויותר רחוקה, והוא הוא ענין הליצנות ושרשו, ונכלל בליצנות, השיחה הבטלה, אשר היא שורש פורה לכל אלו המדות, ואמנם הספור בגנות המדות או בגנות בעליהן על כונת הרחקתם והרחוק מושב הנוכחים מן הקונים אותם להבזותם בעליהן בעיניהן ולהבאיש ריחם לפני כל יודע דת ודין, זה ממה שראוי לכל מקנא לכבוד השם קל וחומר ליחידים ולחכמים, ואשר ימנע מזה בבלי סבה ראויה למנעו יקרא חנף, והוא הנכלל בכת חנפים, הן אם יחריש בראותו פעל מגונה וימנע עצמו מן התוכחת או אם יהלל בעל המדות המגונות, אע"פ שלא ישבח פרטי פעליו, או שישמר מלשבחו בעין האחרים לבעבור לא ילמדו מדבריו אבל שישבחנו בינו לבין עצמו, ויהיה זה סבה להשקיעו במעשיו, כאמרו [משלי י"א] בפה חנף ישחית רעהו, או שלא יכשל בכל זה אבל שיתחבר עמו ויתמיד בחברתו, ואין צריך לבאר במי שישבח גוף הפעל הרע היוצא מתחת ידי הרשע או שיעזרהו או שישתדל לכסותו ולמשול בו משלים וחידות, סוף דבר לא הותר מכל זה דבר, זולתי בהיות יד הרשע תקפה, ודואג עליה פן תזיק לו ותגרום לו הפסד הותר לכבדו מעט, עד שלא יחזיקהו הרשע כמתרחק ממנו, לא לדבר טוב עליו ולא לשבח ענינו חלילה, ולא ירד ממעלתו להשתקע בחברתו, אלא לגור שם, וזה מה שהותר באמרם [סוטה מ"א ע"ב] מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה, אבל מכל מקום ראוי לספר בגנות המדות על כונת תוכחת, וגם בזה הורו חכמי המוסר במוסר המוכיח להוכיח דרך כלל, אולי ירגיש הנכוה בעברה ההיא וישוב, ולא יתמיד להזכיר העובר בפרט עד יראה מה יועיל לו בהוכיח דרך כלל, ולמדו זה ממדותיו ית' [סנהדרין י"א ע"א], חטא ישראל גם גנבו גם כחשו וגו' [יהושע ז'], ולא הזכיר בפרט המועל בחרם, ואדון הנביאים ע"ה אמר [דברים י"ב] לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו, כלל עצמו עם שאר החוטאים על דרך המוסר, וכן אמר [עזרא י'] ויען שכניה בן יחיאל ויאמר אנחנו מעלנו ביי ונושב נשים נכריות, אלא שהבחירה ביד המוכיח להוכיח בכל ענין שיוכל למנוע בדבריו המעשים המכוערים, לא על צד הליצנות ויתרון הלשון, רק לכונת תוכחת והתרחק המפעלים המגונים.
ודרך כלל בענין כל הדברים שהדבור טוב בהם ושהוא רע בהם, העידו חכמי המוסר על אחד מחכמיהם שהיה ממעט בדבור מאד, ושאלוהו מה היא סבת שתיקותך ברוב עם רוב חכמתך, ואמר בחנתי בדברים ומצאתים נחלקים לארבעה חלקים, הראשון דברים אין תקות תועלת בהם ויש יראת נזק, וזה כל דבר נבלה בהוצאת דבה ולשון הרע ודומיהם, ועזיבת החלק הזה מבוארת, והשני דברים שבהם תקות תועלת ויראת נזק, כהרבות בכבוד אוהב על אף שונא, לכונת התנשאות לזה והכעסה וקטרוג למתנגדיו, ועזיבתו ראויה אולי יקדם הנזק ויתאחר התועלת, והשלישי באין תקות תועלת ואין יראת נזק, כרוב ספורי המאורעות איך היה זה הענין ואיך סודר על זה הסדר, ובכלל כל ענין שיחה בטלה ודבר יושבי קרנות, והחלק הרביעי בחכמות ובמעלות ובצרכי האדם ההכרחיים ובמוסרים ובמדות ומה שהוא ממינם, כשבח המדות הטובות והדבקים בהם, כדי לעורר השומע לקנותם, וכן בגנות המדות הרעות והבזות בעליהם והכניע מדותיהם למען יסורו השומעים מעל אהלי האנשים החטאים ולא יספו בחטאתיהם, ואמר כשאני שומע הדברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה המין אענה אף אני חלקי, ואם יהיו משאר החלקים אחריש מהם, והנה כלל בזה כל מה שבארנו במה שראוי לדבר עליו ובמה שהוזהר להחריש ממנו, והם שלשת חלקי הדבורים, והם נכללים בשלשה שבארנו, ר"ל רכילות וליצנות ולשון הרע, ויהיה זה החלק הראשון ענין לשון הרע שבו יראת נזק מאין תקוה ותוחלת, והשני ענין רכילות אולי יכוין בו תועלת מן המקבל דבריו ובו יראת נזק מן המסופר עליו, והשלישי ענין הליצנות, אשר חלק ממנו שיחה בטלה וישיבת קרנות שאין בו צד תועלת ולא יראת נזק והיא המביאתו לכל האחרות ומוציאה את האדם מן העולם.
ועל זה המין מן הסבות הוא ענין בעל חמה, אם שיביאהו כעסו לעבור עברות ויהיה העון קל בעיניו, אחר שהוא בא בסבת כעס, וידינהו לעצמו כשגגה, אלא שהיא עולה זדון, ויהיה על זה הצד ממין הסבה השנית, ואמרו ז"ל על זה [שבת ק"ה ע"ב] הקורע בגדיו בחמתו והמשבר את הכלים בחמתו יהיה בעיניך כאלו עובד ע"ז, ואמרו שם דרך צחות לא יהיה בך אל זר [תהלים פ"א], אי זהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע, ר"ל זה הכעס המביאו לעבור עברות, ואם אולי לא יביאהו כעסו לעבור עברות מכל מקום היא מדה רעה נמשכות אחריה כמה מדות מגונות, אף כי היא בטבע האדם, ואם ישתקע במדה ההיא יהיה קשה לפרוש הימנה, ועל זה הצד יהיה ענינה מן הסבה הרביעית, ושניהם על תכלית רוע המדות ראוי מאד להשמר מהם, והתבונן על מי נאמר [ספרי מטות] בא לכלל כעס בא לכלל טעות, ומה יצדקו עוד אזובי קיר בהדבקם בענינה, וחכמי המוסר אמרו (על) [אל] תקצוף קצף יבהלך בחרונך, פן תקרע בכעסך אשר לא תתפור ברצונך, אל תהרוס בזעמך אשר לא תבנה בהתנחמך, וכבה להבת חמתך במי שכלך וחכמתך, ומשלי הערב העידו על אחד ממלכיהם הקדומים היה תם וישר וירא אלים לא נמצא בו שמץ דבר רק חרי האף והתחזקות הכעס, והשתדל להסיר מעליו זאת המדה, וכתב באגרת שלשה טורים וישימה ביד אחד מעבדיו, צוהו להראותה אליו בכל עת תעלה חמתו, הטור הראשון כתב בו זכור כי אתה נברא ואינך בורא, והטור השני כתב בו זכור כי אתה בשר מעותד למאכל רמה ותולעה, והטור השלישי כתב בו זכור כי לא ירוחם מחר אשר לא ירוחם היום, ואמנם התירו חכמינו מכלל זאת המדה להשתמש בה במקומות הצריכים לה על צד הכונה שבארנו בענין לשון הרע, בענין מה שהותר לחכמים לכעוס בראותם דבר נעשה שלא כהוגן כדי לבטל הדבר ההוא ולמנעו, וכענין מה שהתירו לבעל הבית לכעוס מעט כדי להטיל אימה על בני ביתו ולא שיצא מגדר המצוע בזה, כמו שהזהירו לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו, אבל שיטיל עליהם אימה עד שיכירו שהוא מרגיש בעניניהם ופוקח עין על פעלותיהם ולא ימעט מוראו בעיניהם ולא יקלו במצותו ומאמרו, כענין מה שאמרו [שבת ק"ה ע"ב] על אחד מהם לא צריכא דקא עביד למרמה אימתא אאנשי ביתיה כי הא דרב אחא בר יעקב תבר מנא תבירי וכו', שהיה מראה עצמו כעוס לפניהם ומשבר כלים שבורים, לא שכעסו יביאהו לידי כך, אלא כדי שיטיל אימה עליהם לבעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו, אבל כשיכעוס על צד כעס לבבו והעדר תגבורת שכלו זה רע ומר, משחית נפשו הוא יעשנה, יביאהו לעקור כל גבול ולעקל כל משפט, וחכמי המוסר אמרו כי חכם אחד אמר למלך זמנו היה מתגבר לכעוס עליו והיה הוא רוצה להתנצל לפניו ואמר לו אדני המלך ראוי לשכלך חק וממשלה על טבעך לשמוע בלא חימה ולענות בלא כעס כי האף שונא השכל ועל כן יבדיל בין בעליו ובין הדברים הנאמרים אליו, ואז אמר לו המלך שידבר, ודבר לפניו והשיבו המלך דבר, הכיר החכם בו כי חמתו בערה בו ושכעסו יביאהו לדבר כן, ואמר לו אדני המלך ידעתי כי לא תתגבר עלי רק בטענות מספיקות ואין הכרע באמתת הטענות רק על פי שופט נאמן ודיין בלתי עול, ואין אצלנו שופטים יכריעו דברי מול דבריך, אם כן אדני אין לדברי שופטים זולתי בחדרי לבבך ובלבבך אדני יש בו שופטים אבחר בהם אם תשים הענין בהכרעתם, ויש בהם אירא ואחת מפניהם אם תרצה למנותם שופטים עלי, אמר המלך ומי הם אלה השופטים, אמר החכם אדני המלך השופטים אשר אבחר בהם הם שכלך ומעלתך וישרך, והשופטים אשר אירא מפניהם הם אפך וחמתך, ואז שקטה חמת המלך וקבל דבריו, ראה איך הוכיחו והורהו שהכעס מביא האדם לידי הטות משפט וצאת מכל קו יושר בכל ענין והוא מקור גדול להרבה עונות, ועל זה אמרו עליו שהוא מעכב את התשובה.
וכן בעל מחשבה רעה לא ירגיש מצד שאיננו עושה מעשה עברה, והיא היא המביאתו לגוף העברה, ואמר החכם המחשבה שרש החטא, והיא מן הדברים שבעל התשובה צריך מאד להזהר בהם לחדש ולטהר מחשבותיו, והוא שהזהיר ואמר [ישעיה נ"ה] יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ומשרשם הקנאה והחמדה והגאוה, שהם מעיין נרפש ומקור משחת נוזלים מהם רוב המדות המגונות, ועל זה אמרו [אבות פ"ד מכ"א] הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ועל דרך האמת הם שרש לרוב העונות.
וכן ענין המתחבר לרשע לא ימנע מזה ולא ירגיש לסור מחברתם אחר שאין זה גוף עברה, ובהתחברו עמהם מעט מעט יגרשוהו מהסתפח בנחלת השם, מהם יראה וכן יעשה, ועל זה אמרו דרך צחות [ב"ק צ"ב ע"ב] המחובר לטמא טמא המחובר לטהור טהור, ואמרו ז"ל [אבות פ"ד מט"ז] הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, ואמר שלמה ע"ה [משלי י"ג] הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ונעים זמירות אמר בפתיחת ספרו [תהלים א'] אשרי האיש אשר לא הלך וגו', וכבר התבאר על פי מפרשים בבאור מלת אשרי שהיא מונחת על תכלית השלמות, ויעד תכלית השלמות בהזהר מהתחבר לרשע, ואמרו ז"ל [ע"ז ח' ע"ב] וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד וכו' אלא מלמד שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב, ואמר [משלי כ"ב] אל תתרע את בעל אף וג' פן תאלף ארחותיו וגו', ומה מאד הפליגו בהרחקת חברתם ע"ה באמרם [אבות דר"נ פ"ט ה"ד] ואל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה, וכל זה בהתחייב מחברתו שתהיה המצוה גוררת עברות הרבה, והנה במשנת חסידים אמרו ז"ל [אבות פ"א מ"ז] הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות, וזה שאין ספק שבהתמידו חברה עמו ילמד מפחיתות מדותיו, ויעדו שאם יתחבר לרשע עם היותו צדיק לא יתיאש מן הפורענות, אבל שידע שהוא מוכן אליו ויתעתד לביאת פגעיו, וחכמי המוסר [אמרו] כי הרשעים בעולם ים גדול והבריחה מהם הספינה, ואמרו האוהבים על שלשה מדרגות מהם שאתה צריך לחברתם כהצטרך למזון שאי אפשר בלעדיו והם החכמים והחסידים, ומהם שאתה צריך לחברתם כהצטרך לרפואה שהיא צריכה לעתים ידועים והם הסוחרים ובעלי המלאכה, תצטרך בהם למלאת ספקך כפי הצורך ההכרחי, ומהם שרוחק חברתך מהם כהתרחק סם המות אשר לא תרצהו לעולם והם הנבלים והליצים והרשעים, וראה שעור צורך התרחק האדם מהם, והוא מדרגה אחת עם אמרם שהוא מעכב את התשובה.
ואשר במין הסבה השלישית, ר"ל סבת התעכב התשובה לצד שאי אפשר לעשות בו את התשובה גמורה, המקלל את הרבים, כי כשיתעורר לשוב מגדר תשובתו לפייס את אשר קלל והוא לא ידע פרטי המתקללים כדי שיבקש מחילה מכל אחד ואחד ואפשר להיות הסבה בו היות העון קל בעיניו כי אחר שלא יקלל איש בפרט לא ירגיש לשוב, ומנהג העם להקל בקללת כלל ולדבר בו מאשר לא יקלו בקללת הפרטים.
וכן במין הסיבה השלישית המוצא אבדה ואינו מכריז עליה על דעת הר"ם ז"ל [הל' תשובה פ"ד ה"ג], כי לרוב הימים כשירצה לשוב לא ידע למי יחזירנה כי לא ימצא בעל האבדה, ולא יוכל להשלים גדרי תשובתו כפי הצורך. ובזה המין השלישי כלל הר"ם ז"ל המקבל שחד כמו שכתב בספרו, אבל אצלי הוא ממין הרביעי, והוא היות עון קבלת השוחד קל בעיניו לא ירגיש לשוב ממנו, מפני שטבע (הנחשד) [הנשחד] כמו שהעידו ז"ל, נמשך מאד אחר טבע המשחיד ונכנסת אהבה ביניהם, וגדר האהבה ויסוד ענינה הוא שווי הרצון וקרוב הדעת כמו שבארנו ואחר שכן עם היות קבלת השחד גוף עברה יהיה קל מאד בעיניו כמעט שלא ידמה לחטוא בהיותו מהפך בזכות האחר כי טבעו יביאהו להפך בזכותו, וידמה לו שזהו האמת ואינו חושב בעצמו היותו עוזר לשקר, מפני שכל טענותיו של זה שנתן לו השחד יהיו בעיניו אמתיות ולא יראה בלבבו לזה שום חיוב, ומזה הצד לא יתעורר לשוב מזה, ומפני זה היו רבותינו נמנעים בהיות בדין מי שעשה להם איזה דבר הנאה או איזה כבוד, כי היו יראים להיות שכלם נוטה אחר דעתו של זה לסבת ההנאה ההיא או הכבוד ההוא, והיו אומרים תמיד על כיוצא בזה [כתובות ק"ה ע"ב] פסילנא לך לדינא ואמרו גם כן תו לא חזינא לך חיובא, לא שיחשדו עצמם בהכיר האמת ונטות ממנו חלילה, אבל שיחשדו שכלם לבלתי הכיר האמת להיותו נוטה אחר האהבה, ואל זה כיון לשון הפסוק באמרו [דברים ט"ז] כי השחד יעור עיני חכמים, ומלת יעור ירצה בה שיעלים האמת מן החכם ויהיה אז שוגה בדבר, על דרך אמרו ע"ה [ישעיה מ"ב] והעורים הביטו לראות, שקרא אותם עורים על היותם נעלמים מן האמת ונעדרי הידיעה, ומזה הענין פירש החכם אבי העזרי ע"ה ענין אמרו בתורה [במדבר ט"ז] אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, רצה במלת העיני על דעת שאר מפרשים שתבא בו אות הה"א במקום אלו, וירצה בו אלו עיניהם תנקר לא נעלה, ואמרו עיניהם רוצה בו על עצמם, אלא שמנהג הלשון לפעמים להיות המדבר תולה קללתו באחרים, כענין [שמות א'] ועלה מן הארץ, אבל על דעת אבי העזרי שהוא ה"א התימה, כלומר הבטחתנו להוליכנו אל ארץ טובה ורחבה ולהורישנו בתוכה והנה לא אל ארץ וגו' ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם וכי סבור אתה לנקר עיניהם של אלו שלא יכירו בעניניך, ומזה הענין אצלי מה שאמרו ז"ל [ב"ק פ"ה ע"א] אסיא רחיקא עינא עור, אע"פ ששאר מפרשים פרשו בו שהרופא הרחוק למהירותו לשוב אל ארצו יעשה רפואותיו בסמים חזקים למהר הרפואה ולפעמים לרוב חוזק הסמים יעור העין או ימות החולה או יבטל כח החולה או יבטל כח האבר המוכה אם רפואתו באבר נפרד, אבל אצלי לפרש בו כענין שהזכרנו, והוא שהרופא הבא מארץ רחוקה מבלי שיתברר ענינו יעור עין כל שומעיו, כלומר שהוא מרמה כל העולם ומחזיק עצמו בחכם גדול וקראו לפניו משכיל ונבון לחש, ואולי הנה הוא פתי או סכל ואמר לכל סכל הוא, וזאת התחבולה לא תמצא ברופא שהוא בעיר או במקום קרוב כי נודע ענינו לכל בברור, וכבר בא בדבריהם על ענין זה סמי עיניה דדין, כלומר שתרמהו בתחבולותיך שלא יכיר הענין, וזהו ענין [דברים ט"ז] כי השחד יעור פקחים, שירמה אותם ויטעם ויעלימם האמת, ולא ידמו לעזור לשקר כי יחשבו היות האמת עם המשחיד בכל דרכיו, ועל זה הצד מעכב את התשובה כמו שבארנו.
ואשר במין הסיבה החמישית, ר"ל שהם דברים יעלמו דרכי התשובה בסבתם מעושיהם, הפורש מן הצבור, כי הבדלו מהם יגרום לו שלא יתעורר להתעוררותם, כי הצבור על הרוב מתעורר תמיד על התשובה אם לצרות מתרגשות אם לזמנים המיוחדים לתשובה ובהתעוררם ישתדלו בידיעת דרכי התשובה, כענין מה שאמרו במס' תענית [ט"ז ע"א], שבזמן שהם גוזרין תענית ואין נענין גוזרין תעניות עוד ומעמידין זקן וחכם שדורש להם בעניני תשובה ואם אין שם זקן וחכם מעמידין חכם ואם אין שם זקן ולא חכם מעמידין אדם של צורה ואומר להם דברי כבושין אחינו לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים שלא נאמר באנשי נינוה וירא את שקם ואת תעניתם אלא [יונה ג'] וירא אלים את כל מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, וכונת זה המאמר והיה מורה להם דרכי התשובה, וזה הפורש מדרכיהם בשרירות לבו ילך והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי לא ימנה בכללם ולא ישמע דבריהם.
ומזה המין השונא את התוכחת, כי יקוצו מוכיחיו בדעתם שנאתו תוכחתם ויניחוהו למקרה סכלותו לעשות מה שלבו חפץ, ולא יהיה לו מדריך במצות וישתקע בעברותיו, כענין מה שאמרו ז"ל דרך צחות [ב"ק צ"ב ע"ב] קריתיה לבר עמיתיך ולא עני דחי גודא עלויה שנאמר [יחזקאל כ"ד] יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד, רצה בו שאם הוכחתו ולא נוכח ולא קבל דבריך הניחהו להשתקע במעשיו, והוא המשל בדחית הכותל עליו, אע"פ שבמקומה פרשנוה בע"ה. וכן המבזה אבותיו ורבותיו עם היות זה גוף עברה כמו שבאה המצוה לכבד האבות והזקנים, כשיחטא בזה ויבזם תתרחק התשובה ממנו, כי התשובה על הרוב באה על ידי התוכחת, וזה מצד הבזיון שיבזם לא יקבל תוכחתם, אף כי הם ימנעו דבריהם ממנו בדעתם מנהגו הרע ולא ירצו להשחית דבריהם הנעימים, וישאר בטבעו הרע אין לו מורה דעה ומבין שמועה, ועל דרך זה פרשו קצת מפרשים מאמר שלמה ע"ה [משלי ג'] כי את אשר יאהב יי יוכיח וכאב את בן ירצה, [עמוס ג'] רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליהם את כל עונותיכם, והוא שאמר [יחזקאל כ'] והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו', כלומר שהם מצליחים עם רוע אמונתם ולא יפקד עליהם הפסד מעשיהם ואתם חושקים להיות כמוהם, וזאת המחשבה העולה על רוחכם לא תהיה, וענינו על דעת מפרשים כי בעלי האמונות הרעות ועובדי האלילים ושאר האלוהות הדומים להם יונחו למקרה על רוב הזמנים לפחיתותם, זולתי בהיות להם דבר עם ישראל בהיות העם עושים רצון השם, או בחמס גדול וכעור ענינים כדור המבול וסדום ועמורה וכן אמרו ז"ל שאני גוים דלא מפקיד דינא עליהו, אבל ישראל שהם לקוחים לסגלה עיני יי משוטטות בהם והכל לתכלית תועלת, וכן אמר הנה [משלי ג'] כי את אשר יאהב יי יוכיח, לכפר בו מה שעברו מעונותיו עם התשובה, ואמר על זה שהוא יוכיחם בהיותם מחזיקים בבריתו וישובו לנצור חקיו ומשפטיו, ואמר [שם] כאב את בן ירצה, כלומר כאב המוכיח את הבן אשר ירצה, והוא הנשמע אליו לתוכחותיו ולא יוכיח הבנים אשר נואש מהם בדעתו שלא יועילם תוכחת, וכבר אמר [משלי י"ג] ולץ לא שמע גערה וכן אמר [שם ט'] אל תוכח לץ פן ישנאך, על זה הצד בכלל המבזה את אבותיו ורבותיו והשונא את התוכחת בכלל הדברים שהם מעכבים את התשובה כמו שבארנו, ובזה המין כלל הרב ז"ל [הל' תשובה פ"ד ה"ב] ענין המלעיג על המצות, כי מצד שנתבזו המצות בעיניו לא ירדוף אחריהם וישכח דרכי התורה והמצות שהם המודיעות דרך ונתיב אל התשובה ולא יתעורר לשוב, ויש שפירש בזה חומר העברה כי הלעג על המצוה היא העברה הגדולה וכפירה ביראת השם ראוי להמנות ענינה עם אותם שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואפשר לפרש סבת התעכב התשובה מזה מפני שזה מדרכי המינות והמינות טבע שהאדם נמשך בו, כאמרם ז"ל [ע"ז כ"ז ע"ב] שאני מינות דמשכא, ומרוב המשך טבעו בזה תתרחק תשובתו רחוק גדול.
וממין הסבה החמישית גם כן החולק על דברי חכמים, והכונה בלשון חולק, מי שכונתו לחלוק ולקנתר ולהעמיד דבריו כנגד האמת מצד הנצוח, כמו שיאמר תמיד לבעל המדה הזאת פלג, כאמרם [גיטין ל"א ע"ב] על אחד מן היודעים, והוא בעל זאת המדה, עבר לפני חכמים אחרים ורצה האחד לעמוד לפניו ולהדרו כמצות מפני שיבה תקום והשיב לו האחר מקמי פלג נקום, כלומר הנעמוד אנחנו מפניו אחר שהוא פלג, רצה בו בהשפיל מעלתו כל כך להיותו חולק על צד קנתור ונצוח, ועל זה אמרו [אבות פ"ה מי"ז] כל מחלקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל מחלקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים אי זו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זה מחלקת שמאי והלל ואי זו היא מחלקת שאינה לשם שמים זו מחלקת קרח ועדתו, קרא מחלקת שמאי והלל מחלקת שהיא לשם שמים, שאין כונת אחד מהם לחלוק לכונת סתירת דברי חברו אלא לכונת ידיעת האמת, כאמרם בקצת מקומות [כלים פ"ט מ"ב] וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, וקרא מחלקת קרח ועדתו מחלקת שאינה לשם שמים, כמו שידוע היות ענינה לקראתו על מעלת משה ואהרן, כאמרו בפרוש [במדבר ט"ז] ומדוע תתנשאו על קהל יי, והוא אמרו גם כן [שם] כי כל העדה כלם קדושים, רצה בו שהם כלם על מדרגת מעלה ולא יצטרכו להנהגתו, והוא ענין שאלתו [במד"ר י"ח ג'] בטלית שכלה של תכלת ולבית מלא ספרים שלא יצטרכו לתכלת ומזוזה, על צד מחשבתו לדמיון שהיא כלה קדש וכל פרטיה מלאים מצות, וטעה בזה על סדר ההנהגה, שאי אפשר בהנהגה מסדרת מבלתי היות בבני אדם חלוקי מעלה, ואף גם זאת לאשר מהם על מדרגה אחת צריך שימנו עליהם קצת מיחידיהם להיותם נשמעים אליהם, וכל שכן במי שהתפרסמה מעלתו בשלמות ביניהם, ולולי זה הסדר אין קיום למעלתם, כמו שאמר החכם הצבור גוף אחד והיחידים בו כנשמה, רוצים בו שהנהגת הצבור מסורה ליחידים כהנהגת הגוף לנפש, ומצד מחלקתו לצד קנאה וקנתור קראוהו ז"ל מחלקת שאינה לשם שמים, וכן בכל מה שיחלק האדם על החכמים על צד קנאה וקנתור לא על צד ידיעת האמת יקרא מחלקת שאינה לשם שמים, וזה הענין המיוחס אליהם, לגולם, ר"ל שהוא חולק עליהם לקנתר, ומפני זה אמרו עליו שאינו מודה על האמת, כאמרם ז"ל [אבות פ"ה מ"ז] שבעה דברים בגלם ושבעה בחכם חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו, ואינו נבהל להשיב ואינו נכנס לתוך דברי חברו, שואל כענין ומשיב כהלכה, אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי ומודה על האמת וחלופיהן בגלם, הורו בזה שאפילו היודע החולק על האמת יקרא גולם כשלא יודה בו אחר שנודע לו אבל שיחלוק בו על צד קנתור ומצד קנאתו באשר ינצחנו, כי הגולם לא יאמר על נעדר הידיעה לגמרי.
וכבר ביאר הר"ם ז"ל המצא פחיתות האדם על קצת דרכים, שאצלי להוסיף ולשנות בהם קצת דברים, והוא שהם חלוקים על ארבעה ענינים והם בור, ורק, ועם הארץ, וגלם, כבר באר הוא ע"ה קצת מאלו, ראוי גם כן לבאר ענינם בזה להורות שהתרשלותם והשתקעם ברוב ענינם יעכב מהם התשובה, וכל אחד מהם כפי רוע ענינו יתרחק יותר ממנה, כי העונות נחלקים לפי ענין בעליהם, כמו שפרש אחד מהחכמים, כי מי שיודע דרכי התורה ואין טבעו מתגבר לעברות קרוב לתשובה מאד, כי דעתו דרכי התורה יעירהו לעזוב דרכיו הרעים וטוב תכונתו ויושר מזגו יעזרוהו יבאו אחריו ומלאו את דבריו, ועל זאת התכונה אפשר שאמר [יומא ל"ח ע"ב] בא ליטהר מסייעין אותו, ומי שיודע דרכי התורה אבל טבעו מתגבר מאד על החטאים, כענין מה שאמר [תהלים נ"א] הן בעון חוללתי וג', הוא אפשר התשובה בכל עת וקרוב בימי הזקנה לפי החלש רתיחת הטבע, ועל זאת המדרגה מי שאין טבעו מתגבר לרע תכלית ההתגברות אלא שהוא מתגבר בו מעט והוא נעדר ידיעת דרכי התורה שהוא קרוב לשוב במעט השתדלות כי יעדר על נקל היצר טבעו אחר שלא יתגבר רק מעט וישוב, אבל מי שטבעו מתגבר עליו תכלית ההתגברות עם היותו נעדר ידיעת התורה ונעם דרכיה ושלום נתיבותיה הוא רחוק מן התשובה בכל עת, אלא שלא יבטל האפשר, ועל זה יאמר בכתובים דרך משל שהשם ימנע התשובה ממנו, כמו שיתבאר, וזה ממה שבארו קצת מחכמי הדור, אם כן לפי גודל הפחיתות גם כן יהיה הרחוק, וצורך ההשתדלות יגדל בו, כמו שבארנו בהתגברות לרע, וכאשר יכפל לאיש התגברות טבעו לרע עם המצא בו הפחיתות כל שכן שתתרחק יותר ממנו לפי גדל התגברות ולפי הפחיתות גם כן, אמנם הבור הוא האיש שאין לו חלק במעלה אם בשכליות ואם במדות ובמוסר כלל, לא מצד השתדלותו ולא מצד הכנת טבעו ומזגו, והוא נקרא בור בהיות השדה הבלתי זרועה והבלתי נחרשת נקראת שדה בור אחר שלא נזרע, וכן שלא הוכן לקבל את הזרע אם יזרעו בו, וזה איש אמנם יצטרך ענינו אל השתדלות רב כהצטרכו למי שירצה לתקן האדמה אשר תשם, כל שכן אם יתגבר טבעו לרע עם כל זה, ועליו אמרו ז"ל [קידושין מ' ע"ב] כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב, וחכמי המוסר אמרו דרך צחות, כי שאלו לחכם מה הטוב הגדול שיצטרך האדם לחמדו, אמר השכל יחיה בו, שאלוהו ואם נמנע ממנו, אמר יקנה המוסר שבו יכובד, שאלוהו ואם נמנע ממנו, אמר יצבור עושר יכסה בו מומיו, שאלוהו ואם נמנע ממנו, אמר יקח עצים ויגדיל המדורה וישרוף עצמו, ועל הוראת היותו אפשר התקון בהשתדלות גדול לא שיהיו פעלות האדם מוכרחות בשום צד, כמו שיתבאר אמר החכם על זה ברוב העבודה יתקן האדם הארץ השוממה והמלחה והולידה והצמיחה.
אמנם ענין רק הוא גם כן מי שאין לו מעלה כלל לא בשכליות ולא במדות אלא שהוא מוכן מצד טבעו ומזגו למעלות, אבל התרשל בלמוד ובהדרכת הטוב עד שנשאר נשקע ברקות, וזה כדמות השדה הנחרש ולא נזרע שהוא מוכן לקבל הזרע כל זמן שיזרעו בו, אבל כל עוד שלא יזרעו בו ישאר רק מן התבואה, ואמנם ענין עם הארץ, שאין לו חלק בשכליות אלא שהוא במדות ובמוסר, והוא טוב לישוב הארץ, ולהנהגות המדיניות, ולהיות קיום אנשי הארץ רבו בזה הצד יקראו להם עמי הארץ, ר"ל שהם ינהיגו את הארץ ויקימו יושביה, ורבותינו ז"ל השאילו גם על ענין הבור מלת עם הארץ בקצת מקומות, עד שהוצרכו התלמידים לפרש במלת עם הארץ חשוך בתורה, ותהיה מלת עם נגזרת מתרגום [ויקרא י"ג] כהה, וארץ נגזר גם כן מתרגום [יחזקאל ל"ו] עם יי אלה ומארצו יצאו המתורגם מאוריתא נפיקו.
ואמנם ענין הגולם הוא מי שהשתדל בשכליות השתדלות מעורבב ובלתי מסודר, ומדותיו גם כן חסרות בלתי מונחות על סדר ראוי, ובלבלו סדר חכמתו גם כן, והוא ענין מלת גלם, כענין גלמי כלי עץ הנזכר בדבריהם [חולין כ"ה ע"א], שירצו בו הכלי שנשלם ענינו אלא שיחסר גמר התקון ותכליתו המיפהו והמשלים יפי צורתו, ולא ישתמשו בו עד שישלם התקון ההוא, כן זה האיש שכבר קנה חמר השלמות אלא שהוא בלתי מסודר ובלתי נגמר לחסרון מדותיו אשר הביאהו לבלבול סדר למודו גם כן, ועליו אמרו חכמי המוסר, חכמה מבלי מוסר כתפל מבלי מלח, ושאלו לאחד מחכמיהם מתי מעוט החכמה משובח יותר מרובה, אמר כשתהיה החכמה יתרה והמוח חסר, ומה שיחזק לפרש כן הוא ענין המדות המיוחסות אליו לא יפלו במי שלא ידע כלל, אמרו עליו חלוף כל המדות הנאמרות בחכם, וחכם הוא השלם בשכליות ובמדות על השכל הראוי וכמו שצריך, וממדותיו שלא ידבר בפני מי שגדול ממנו, ושלא יכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ויש שגורסין שואל בענין, ופרשו בו שלא ישאל לחבריו רק בענין הראוי לשאול עליו בזמן ההוא כענין הלכות הפסח בפסח וכו', לא שישאל במה [שלא] (ש)עינו בו האחרים כדי לביישם ולעלות לעצמו, ואומר על ראשון ראשון וכו' ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ר"ל שאינו בוש להודות במה שלא ידע, ומודה על האמת, שאין כונתו במחלקתו רק לדעת האמת, וכשידענו יקבלנו ממי שאמרו ולא יקנא על היותו מנוצח, וכל אלו הסדורים יבאו בשלמות ממדות (האדם) [החכם], וחלופיהן בגולם, לחסרון מדותיו, ולכן יקרא חולק על דברי חכמים, וכן כל החולק על גזרותיהם ותקנותיהם ויקטרג בהנהגתם, מפני שכל זה מדה רעה יוצאת ממעמקי התאוה, וטבע כל בעל גאוה נמשך מאד אחר בקשת נצוח בכל ענין ולעולם לא יסכים בדעתו לדבר מדברי החכמים ובתקנותיהם לא ילך, וישוב מוטבע כל כך בזאת המדה עד שידמה היות דבריו אמת ותורתו אמת, ולא ידבק עם החכמים כלל ולא יתעורר להערתם, אף כי יניח הטוב בראותו כי החכמים יבחרוהו, כי הואיל הלך אחרי שרירות לבו וילך אחרי ההבל ויהבל, אלו הן הסבות בהתעכב התשובה לבעלי המדות האלו, ומפני זה צריך להזהר מהם.
וכן צריך שלא לבוז בקצת עברות מצד היותם קלות בעיניו, שכמו שאמרנו [אבות פ"ב מ"א] להזהר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, כך אין אדם יודע ענשן של עברות, ועוד שהקלות אין היצר מתעורר בתשובתן כמו שבארנו, והחמורות אין עברה מצויה בהן אלא מתוך תקף יצר ואחר שעה מתחרט ומתביש, ולפי גודל חטאו מתבייש מבוראו ונפשו ומתחרט חרטה גמורה, מה שאין כן במי שמזלזל בקלות, ועל דרך הצחות דרשו בזה [ויק"ר ט' ה'], אוילים יליץ אשם ובין ישרים רצון [משלי י"ד], אך אלים ימחץ ראש אויביו [תהלים ס"ח] וגו', האויל הזה כשהוא נכשל בעברה אומר וכי מה אני חייב סקילה או שריפה כלום אני חייב אלא אשם והוא אינו יודע שעונו על קדקדו מעל לשערו, רצו בו שהדברים אשר לא יחשב לעצמו עון בהם ישקיעוהו ויכשילוהו בטבעו הרע עד שיאבד ברשעו, ומפני זה צריך לכל מתעורר לתשובה לחפש בדרכיו ולבער דעות רעות מקרבו לבלי יהיו סבה לעכב תשובתו.
וחכמי המוסר אמרו שיש מדות הן שרש העברות והן, הקנאה, והתאוה, והכעס, והגאוה, והעזות, ושנאת התוכחת, והאכזריות, כי התאוה תביאהו לבקש כל מותר משם יפרד
כל עון נתלה בביאות אסורות ובמאכלות אסורות. והקנאה, ר"ל קנאתו להשיג מה שראהו בהשגת חברו מעניני הממון, תביאהו להשתדל בקנית מה שאפשר לעמוד בלעדיו השתדלות בלתי נאות ויצאו ממנה הגזלות והחמסים והאונאות והגזלות, וכל ענין דיני ממונות, ולזה הוזהר ענין הקנאה רק בחכמה ובמיני המעלה, והכעס יביאהו אל כל מיני הנקמות וההכאות והרציחות ודומיהן, והגאוה תביאהו אל מיני הקטטות והנטירות ושנאת האחים ועזיבת התפלה והתהלות הצריכות ורוב הכנעה והשפלה ומעוט העצב, אשר כל זה שרש עברות גדולות ומדות מגונות, והעזות יביאהו לעזוב מורא וכבוד כל מי שראוי לכבדו ולהתירא ממנו, ואל כל מיני השקרות ודברי הליצנות והלשון הרע והנמשכים אליהם והדומים להם, ושנאת התוכחת והלמוד יביאהו להמשך אחר עצתו בכל דבר יביאהו אל מיני הכפירות ומיני העבודות הנכריות כי שמע לקול שכלו לכל אשר יחפץ
יטנו, והאכזריות יביאהו לכל מיני הכילות ובטול דרכי הנדיבות והרחמנות וירחוק הצדקות והמתנות וגמילות
חסדים ודומיהם ומיניהם, ואלו המדות אשר קראום מדות מגנות, כוללות מיני בטול הדתות והתורות ומעבירות חק השכל, ולכן הזהירו מאד בהרחקתם ולהטהר מהם החפץ לחיות טהרה מעולה ורפואה שלמה, והוא אמרו [ישעיה נ"ה], יעזוב רשע דרכו וגו', כמו שבארנו הכל, וכבר בארנו שאע"פ שהתשובה רחוקה מאלו לא נמנעה מהם, וכל זמן שיבואם חסד השם לעזוב דרכם הרעה ולשוב עדיו בכל
לבם ובכל נפשם תשובתם מתקבלת ומועילה תועלת גמורה, ויש לו חלק לעולם הבא ונותנין לו מדור לפי כבודו, וכבר העיד [יחזקאל ל"ג] ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, לא הבדיל בין עון לעון, אבל אע"פ שהפליג לחטוא ולהרשיע תקובל תשובתו בעת שיתחרט ונחם על הרעה, והוא אמרו [שם י"ח] החפוץ אחפוץ במות רשע נאם יי הלא בשובו מדרכיו וחיה.
